חודש אייר

ומהו אייר?

שיש בו את יום הזכרון ואת יום העצמאות ואת ל"ג בעומר

שגם הוא סוג של יום עצמאות.

ואני רציתי להזכיר לנו מה בעצם אנו אמורים לזכור ביום הזכרון

ומהי בעצם עצמאות?

האם בעצמאות לאומית עסקנן או גם בעצמאות שלי כאדם, כבוחר בדרכי שלי המיוחדת לי?

האם עצמאות זה ניתוק קשר עם הורי או הבנה חדשה של הקשר איתם?

האם עצמאות זהו ניתוק וריחוק מילדי או הבנה אחרת של הקשר שלי איתם?

האם עצמאות זהו ניתוק מהמדינה בה אני חי, או הבנת האחריות האזרחית שלי ממקום בוגר?

האם להיות אזרח שאוהב את עמו ואת מדינתו מחייב אותי להיות מוכן להיות קרבן עולה או התחייבות

שלי לחיים, לחיים ערכיים ששווה לחיות אותם, ששווה להתאמץ בשבילם?

בידוע הוא שכאשר בן-גוריון החליט על הכרזת המדינה למחרת עזיבת הבריטים את מדינתנו, היתה התנגדות רבנים

לתאריך כי הוא חל בימי האבל של תלמידי רבי עקיבא, הימים שמתחילים למחרת הסדר ומסתיימים בל"ג בעומר,

תלמידים שנהרגו על שנאת-חינם.

כלומר - ברכת הדרך להקמת המדינה מרבנינו לא קיבל מנהיגינו הדגול, ובכל זאת - הקים.

ואולי לכן יש לנו קארמה של מלחמה ותשוקת-מוות בלתי נגמרים. ובעיקר- קארמה של שנאת- חינם.

החגים היותר מכובדים וטקסיים שלנו הם חגי האבלות. ואילו הקמת המדינה,

יום השמחה שלנו - מעטים טכסיו ורבים משחיתיו.

יום ללא גבולות, ללא הגדרת - חג ברורה, איננו שבת ואיננו חול. בילדותי היה זה חג של הפגנת כוחנות - מצעדים צבאיים

מרשימים, ועד היום פתוחים הרבה ממחנות הצבא ביום הזה לקהל.

ובמקום שנחגוג שלום אנו חוגגים מלחמה.

כך יוצא שבעצם אנו מחללים את שמחת הקמת המדינה ומכבדים לנצח את מות הנערים והנערות, הנשים והגברים

שנהרגו לכבודה, שוכחים כי הם נהרגו למען שנחיה, למען שנשמח, למען שנכיר תודה על היש.

ושוב השאלה הנצחית: איך נכבד שלום? ואיך נכבד יום הולדת, הולדת עצמאותנו, הולדת המדינה שלנו. כאילו המאבק

בין חילוניות לדתיות טבוע בחג הזה, שאין לו מסורת ולא נוצרת לו מסורת.

המסורת שיצרנו עד כה ב"מרחב" היא מסורת של טרנס שבטי. טרנס מוזיקלי לתוך הלילה שבו אנו חוגגים את מי

שאנחנו - בהמשך ליציאה לחירות של חג הפסח. אנו חוגגים את מי שאנחנו, את החירות להיות אנחנו ואת שמחת

היותנו אנשים חופשיים במדינה חופשית.

ולמה זה לא מצליח עם המדינה? למה אין טקס שמחה אמיתי, לא וולגרי?

אולי כי המהות הישראלית נמצאת בסכסוך עם המהות היהודית - יהודה וישראל - זכריות ונקביות-

הסכסוך העתיק שבו ניצחה היהדות - ניצחה הזכריות, ניצחה הכוחנות, או לפחות ההתפארות בכוחנו כי רב.

בשבילי המדינה הזו היא מאוד נשית - מאוד למורית, מדינה של חופש,

והייתי רוצה לראות אותה ככזאת. ואילו בפועל זו מדינה שסוציאליזם היה בשורשיה,

לאומנות בענפיה והיום- קפיטליזם מכלה בעלעליה.

אז אציין כאן את בקשותי היותר כמוסות, את איחולי למקום הזה, לארץ הזו, למדינה הזו,

ששנותי כשנותיה-

שבחרתי להוולד בה מתוך ידיעה שהיא עומדת להיות מדינת חופש -

הייתי רוצה כאן מדינה שראויה לאזרחיה. מדינה שאוצרת בתוכה איזון, בין זכרי לנקבי, בין עוני לעושר,

מדינה שאין בה אזרחים סוג ב' ושאין בה אלימות כדרך תקשורת.

מדינה שהתקציבים שלה זורמים לחינוך ואיכות-סביבה והשר לאיכות הסביבה

הוא השר הבכיר עם כל התקציבים הדרושים.

מדינה שבוטחת בעצמה ולכן יכולה להשקיע פחות בביטחון.

מדינה שהמים בה הם חינם בה כי יורד מספיק גשם ויש לה את התבונה לאצור אותו. )את הגשם(.

מדינה המשרתת באהבה את אזרחיה ולא משביעה אותם בטקסי טירונות להיות לנצח מוכנים למות

בעדה.

מדינה שבה ביטוח לאומי אינו שם-סרק אלא שבאמת יש ביטוח מטעם הלאום.

מדינה שבה ניתן להגשים חלומות, כולל חלום פשוט על בית חצר וגינה. מדינה שבה כולם מחייכים

זה לזה ואומרים סתם ככה בוקר- טוב, גם לזר.

בעצם אני רוצה מדינה שתהיה אקולוגית בכל התחומים, שתשאף לאיכות בכל התחומים-

מדינה אקולוגית- הוליסטית.

והשאיפה לאיכות, השאיפה לתיקון מתמיד בכל תחום ותחום, מצויה במקורותינו אלא שחלק גדול

מהידע הזה נשכח, אותו החלק שעוסק בכבוד בין הגברי לנשי, בין הפנימי לחיצוני, בין מהות לצורה.

אז שיהיה חג-שמח,

שיהיה חודש של וויתור על עקשנות )מזל שור( ואביב שנמשך מבלי משים,

ללא הפרעה.

דבורה ורדית בר אילן

אדריכלית ומיילדת המרחב לאקולוגיה הוליסטית