שלום לך סבא אהוב שלי,

אני כותב לך אחרי יותר מחמישים שנה, לא באימייל משום שאין לי את הכתובת שלך ואף לא אוכל לשלוח את המכתב הזה בדואר משום שלא יודע את השם שלך.

סבא אהוב שלי, האם שמחת כאשר נחמן הבן שלך ברח יום לפני שפרצה המלחמה?, או האם כעסת עליו שהשאיר אותך ואת סבתא לבד?

אני יודע סבא שלא תוכל לענות על השאלה הזאת ואני יודע שאתה שמח לקבל את המכתב הזה איפה שלא תהיה, מהנכד שלך שאוהב אותך כל כך.

סבא אהוב שלי,  לפני כמה ימים מילאתי דפי  עדות ביד ושם, המוזיאון לזכר הניספים בשואה, כדי שלא ישכחו אותך ואת סבתא. טוב, אני יודע שאתה לא ממש מבין על מה אני מדבר אבל אני מבטיח להסביר לך במכתב הבא.

הבן שלך נחמן אף פעם לא הזכיר את השם שלך וגם לא הספיק לארוז אף תמונה של המשפחה אבל אני יכול לדמיין את האף השמנמן שלך בדיוק כמו האף השמנמן שלי והעיניים השחורות והוורידים הבולטים בידיים בדיוק כמו הידיים שלי.

סבא אהוב שלי, בן כמה הייתי באפריל 1943?, בן 56 אולי?, בדיוק הגיל שלי ורק היום אני כותב לך בפעם הראשונה. אני מבטיח שאני אכתוב לך עוד מכתבים, גם אם אתה לא תענה, אני אספר לך על הילדים שלי, הנינים שלך ועל כמה כולנו שמחים לשמוע ממך אחרי כל כך הרבה זמן.

חיבוק חזק, הנכד שלך, הבן של נחמן, הבן שלך.