כשאני בולמת בפתאומיות את הרכב, באופן אוטומטי אני מושיטה יד הצידה, לכסא שלידי, כדי למנוע ממי שיושב שם את הבהלה שבעצירה הזו. גם אם לא יושב שם אף אחד.
עוד מספר ימים אנחנו ברבנות, הבוקר הפרדנו את החשבונות, עוד שלב בתהליך הניתוק. הרבה בלגן. היום יותר מכל התחדדה בי איזו תחושה, שכבר החלה שנים אחורה ומעולם לא קיבלה מענה. תחושת חוסר הערבות ההדדית. חברתי Dolce Vita כתבה פוסט מרתק על כמיהת המעמקים שלנו מבן הזוג http://cafe.themarker.com/post/2157461/ והפוסט הזה הדהד בי אתמול, על הצרכים שלי, אלה שמעבר, אלה שמכוונים אותי, כמו חיישנים. מבחינתי בבסיס כל קשר ישנה חברות (ומשם זה מסתעף הלאה..) ובסיס כל חברות ישנה אותה ערבות, הידיעה הזו שמה שלא יהיה ואיך שלא אהיה, יש מישהו לצידי, ואם אפול, או הוא יפול, או נרגיש אבודים בעולם המסובך הזה, יהיה מי שיחכה שם. זו כמיהה ילדותית מעט, אני יודעת. אולי אני נאיבית, אולי אני לא מחוברת עד הסוף, מאוד יכול להיות. ובוודאי שזה נובע מחוסרים כאלה ואחרים, אבל מבחינת "כמיהת המעמקים" אני חושבת שאני מנסה לזהות את התכונה הזו, את החוזק הזה בקרובים לי ובעצמי ולא רק מבחינה זוגית. היום אני כך, מחפשת להיאחז, כפי הנראה. |
