כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    עט להזכיר < ניצה צמרת

    80 תגובות   יום חמישי, 5/5/11, 15:37

    הפעם הראשונה בה שמעתי על אנשים שנרצחו בארץ ישראל הייתה כשהייתי בת שלוש וקצת.

    אמא נכנסה הביתה בסערה עם בקבוק החלב בידה ואמרה שהרגו את פיינרו ורצאבי בפרדס. אמרו שפליישר הצליח לברוח ורעד במשך יומיים מרוב פחד, ועוד אמרו, שאביגדור בנו של רצאבי נמלט גם הוא מיריות הפאדיונים. אביגדור היה בסך הכול גדול ממני בשנה ותמר אחותו הייתה איתי בגן. שנים אחר כך אביגדור גמגם וכולם אמרו שזה בגלל הטראומה.

    באותם לילות ייבבה להקת תנים בפרדסים הסמוכים, וגם ככה היה די מפחיד בחושך ובמיוחד כשאבא היה יוצא עם צוות סיור חמוש במקלות מטאטא ועשה פטרולים סביב השכונה שלנו. עד שנרדמתי, לא ידעתי אם "השאקלים" יטרפו אותו או הפאדיונים יהרגו אותו, ובכל מקרה, היה לי ברור שעומד להתרגש עלי אסון נורא כי פרצה גם מלחמה.


    "יחזור או לא יחזור?" שאלה שכל ילד ישראלי שאל את עצמו מאז שהבין שאבא שלו הולך למלחמה.

    את הדברים האלה אני כותבת אחרי יותר מחמישים שנה ולדעתי הם ערבוביה של פחדים מאז ומחשבות מאחר כך.

     ----------------------------

    ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים ושוב כל המושבה התאבלה.

    הבן של דב ופרידה האחות, שמעון גלר, קצין שריון, מפקד טנק, נפל בקרב ליד ביר גפגפה. אני זוכרת אותו גבוה רזה עם עיניים בהירות ושיער שַטֵנִי מקורזל שתחם את גדת מצחו, ואת העובדה שהוא היה האח האהוב של החברה הכי טובה של אחותי.

     

    ביומה הראשון של המלחמה נשלחנו הביתה להתחפר בשוחות החול שליד הבית. ביום זה חליתי בחיידק אלים שפשט בגופי. עברתי ניתוחים וטיפולים קשים ונעשיתי שלד עצמות וכמעט שהחזרתי את נשמתי לבורא. זה לא קרה וזכיתי להיות נוכחת בטקס הנחת אבן הפינה של מועדון הנוער שנבנה לזכרו של שמעון. במשך שנים הבטתי בתמונתו התלויה על אחד הקירות במועדון ואיני יודעת נכון להיום, האם אני באמת זוכרת אותו או שתמונתו היא זיכרונו.

     -------------------------

    כשהתגייסתי לנח"ל ונשלחתי לבקעת הירדן עם חברי הגרעין שלי, הצטייר בעיניי המונח "ארץ המרדפים" כהרואי.

    אנחנו הגענו להר אחרי שאדמת הבקעה רוותה את דמם של חיילים ומפקדים בכירים כמו הצל"שניק מפעולת כארמה סרן גדי מנלה, אל"מ אריק רגב שהיה מח"ט הבקעה, סא"ל צביקה עופר מפקד יחידת חרוב, סא"ל משה פלס מפקד גדוד 50, רס"ן חנן סמסון, סמל בועז ששון ואחרים ששמם מתנוסס באותיות שדופות מרוּח על לוח השיש הגדול ב"אנדרטת הבקעה".

    --------------------------

    בתוך שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

    נשארנו לשמור על ההר, קומץ נשים ושניים שלושה "כף למדים" עם מאות חיילים שהתנחלו סביבנו. כבר הייתי נשואה וחיים חדשים נבטו ברחמי. הידיעות על הנעשה בשטח זרמו דרך הרדיו והיו לי הרבה דאגות לבני משפחה ולחברים, ומעל כולם לבעלי שהיה עם גדוד השריון של אורי אור ברמת הגולן.


    מה שהיה הוא שהיה, לא דמיון, לא מחשבות, כך היה. בשעת ערב מוקדמת ישבתי במזכירות − צריף אסבסט אפור − כשמכשירי הקשר מטרטרים ברקע ויצאתי  לשירותים. בשובי ראיתי גיפ' וממנו ירדו קצין שעון על מקל הליכה וקצינה. הליכתם הייתה איטית וכל צעד שעשו על שביל העפר גרם לאיבר אחר בגופי לקפוא עד שהפכתי כולי לנציב קרח. ההודעה על מותו של פיני רון הגיעה לפני ההודעה על מותו של עזרא קצב. עזרא היה במוצב "אורקל" ועברו כמה ימים עד שנודע שנספה שם עם חבריו.

    המוות הכה באוויר הצלול של ההר שלנו פעמיים.

    מתוך 20 גברים נפלו שניים.

    מי יכול היה להעלות על הדעת שמספר ימים אחר כך יגיע שוב ג'יפ צבאי וירדו ממנו שני גברים שיבקשו לראות אותי.

    הם נשאו בידיהם את התרמיל הקטן של בעלי והביאו אותו אלי בחרדת קודש.

    פתחתי את התרמיל ופיזרתי את תכולתו על המיטה, היו שם שעון ומגבת, חולצה ומכנסי ג'ינס, תיק כלי רחצה וספר תנ"ך. הבטתי בחפצים. השעון עמד מלכת ואיני זוכרת את השעה, אך את פניהם של השניים האלה לעולם לא אשכח.


    באותו ערב הרגשתי לראשונה ברטט שהפיח גלים נעימים בגופי. התינוקת שהייתה עתידה להיוולד מספר חודשים לאחר מכן אמרה את דברה, ואני ידעתי באבחת הרגע שהמבשרים שגו ולילדה שלי יהיה אבא. איני יודעת למי עוד נמסרה ההודעה על בעלי הנעדר, אבל אני סירבתי להאמין וסירבתי לעזוב את ההר.


    כעבור שלושה ימים העירו אותי בבהילות לפנות בוקר וקראו לי לטלפון. רותי חברתי מקיבוץ גדות הייתה על הקו וצרחה, "הוא הגיע עם חבר על הגב, הם ברחו מהטנק הבוער. הם עשו את כל הרמה ברגל והגיעו אלינו. הכול טוב, אל תדאגי."


    בתי נולדה ב-19 במרץ 1974. אבא שלה חיכה מחוץ לחדר הלידה עם נעליים צבאיות שלא הספיק להחליף, מכנסי חאקי וסוודר צמר ירוק טורקיז מתחת לדובון הקרוע.

     -------------------------- 

    בשנה זו, שעות מספר לפני טקס ערב יום הזיכרון שערכנו ליד "אנדרטת המערה" עם לוחמי  גדוד הנח"ל ב- 8 במאי 1974 ניצלתי בנס.

    הג'יפ שנסע לפנֵי הקומנדקר שעליו הייתי אני, עלה על מוקש שהוטמן מבעוד יום. מבין נוסעי הג'יפ הכרתי רק את דני פריד שהיה בגרעין של קיבוץ גדות. דני עלה עם חבריו בסערה השמימה, והיה זה יום השחרור שלו מצה"ל שנדחה ביומיים בגלל יום העצמאות.


    וכאילו לא די בכך. בסוף חודש יוני, ליתר דיוק ב- 22 בחודש, בדיוק ביום הולדתי נורה יגאל בראשו. מי שהיה אהבת נעורַי נורה בטעות בבסיס בו שירת.

    יגאל שכב בתל השומר מלופף בצינורות עם תרבוש גדול על ראשו וחיכה לגזר הדין של ד"ר אשכנזי.

    הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו ה-21.


    מאז ביכיתי אותו יותר מכל מתַי וחלמתי אותו גם בהקיץ במשך שנים רבות.

    אותו אני זוכרת חי לגמרי, צוחק אלי מתוך עיניו הירוקות-כחולות-דִבְשִיוֹת, "גליקי," קרא לי, "את הגליק שלי...."


    ---------------------- 


    איך שלא תסתכלו ותבחנו את חייכם בארץ הזאת, תגלו שחייכם, כמו חיי, שזורים בדם ואש ותמרות עשן.

    בשבוע הבא ילכו רבים מאיתנו אל עיר הנוער, יישאו שם תפילה לעילוי נשמת, ובדרכם −דרכי − הביתה נשוב לחזר על הפתחים של דלתות השלום והשלווה.


    --------------------------------------------------------------------------

    על החיים ועל הזיכרון, על אבא שנח כבר שנים בקריית שאול, על החיים עם דמות האב שבאה לבקר.... על כל אלה ועל עולם היתמות הפרטי שלה כתבה כאן טלי, טושקיה שלנו. אני מזמינה אתכם להתרגש  מול מילותיה :


    http://cafe.themarker.com/post/2160839/

     

     

    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת  -  עט להזכיר

    www.words4u.co.il

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (80)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/5/11 02:47:
      מרגש....
        28/5/11 09:55:
      מרגש, איש וסיפורו השזור בצירי הלידה של הארץ הזו, הם לא יחדלו להכאיב להרטיט ולתזכר ללא לאות. "ואיני יודעת נכון להיום, האם אני באמת זוכרת אותו או שתמונתו היא זיכרונו." > תוהה אני מהו הגורם לכך שאנשים מסויימים אנו זוכרים בתוך הארועים בצורה חיה ממשית, המימיקה, תנועת היד, הטיית הגוף וכדומה, ומאידך דמויות שיכולות להיות מאד קרובות, מטשטשות והולכות לצערינו הכן. היתכן שזו פעולה של הגנה עצמית מן הכאב? נהנתי לקרוא. -----

      צטט: א ח א ב 2011-05-22 08:26:40

      פוסט מיוחד וקולח. כתוב יפה , אותנטי ומנגן היטב על לב אוהבי הארץ הזו. דורות של כאב שכול ומאבק עיקש וצודק על גורלנו.

      ----------------

      תודה על הביקור. הזדמנות לפגוש את ההוויה הארצישראלית של ילידי אמצע המאה הקודמת. הרבה כאב ועצב, גם שמחה פה ושם. לפעמים דברים יוצאים מהקשרם. במדינה שלנו הקשר בין העצב לשמחה קיים כל הזמן. 

      צטט: דן ספרי 2011-05-21 21:30:05

      רק עכשיו יצא לי לקרוא את דברייך שנכתבו מן הסתם ליום הזיכרון... כתבת יפה והדברים מרגשים מאוד.

      -------------------

      לא מן הסתם. ממש לא. נכתב במיוחד ליום הזיכרון. 

      צטט: daaaag 2011-05-17 16:52:46

      מבכים את מתינו. כואב.

      ---------------

      תודה אפרת

      צטט: 2btami 2011-05-11 12:58:05

      עיר הנוער?? את קורעת, ניצה.

      -------------

      כן תמי. 

       

      צטט: דיוטימה 2011-05-10 18:55:38

      באמצעות הפוסט הזה, התוודעת אליי. [התמונה כה מטעה...] 

      נראה שכל חיינו כאן שזורים במלחמות ולתאריכי הלידה מוסיפים בשיחה, לפני, אחרי או בזמן איזו מלחמה.

      אני, ב-1940, בלילה בו נכנסה איטליה למלחמה.

      בתי, בימי המתח שלפני מלחמת ששת הימים.

      נכדתי הבכורה - במלחמת המפרץ הראשונה...
      אבל, כמו שסיימת כל כך יפה ומאודד לרוחי:

      בדרכם −דרכי − הביתה נשוב לחזר על הפתחים של דלתות השלום והשלווה.



      -------------------

      תודה על השיתוף. 

      באשר לתמונה המטעה, איני מבינה את כוונתך ואולי מוטב כך. 

       

      צטט: AVNER STRAUSS 2011-05-10 13:36:20

      תודה.

      -------------

      גם לך

      צטט: ג'ו מ 2011-05-09 23:09:10

      מצבת זיכרון עצובה ונפלאה לכל היקרים לך.
      ניצה היקרה, קראתי את הפוסט היטב וההתרגשות הראתה בי את סימניה.
      סיפורים עצובים רבים שבתוכם שזור סיפור נורא עם סוף שמח שאין כדוגמתו.

      אותם הסיפורים, ממחישים את דמותך ומבהירים לקוראים את מהות החיים בארץ ישראל

      חיים מורכבים, שגזרו על רבים מאיתנו להקריב את שנותיהם היפות למען המקום שבו רבים הם הימים, בהם אין יופי כלל.

      --------------

      מתוך סיפורים של אחרים, אני יודעת עד כמה כולנו חווינו דברים דומים, קיימת האחדה והתאמה בין עדויות, מקומות, אנשים. אני נפעמת בכל פעם מחדש.

      ובאשר לי, עוד חישור בתוך גלגל אחד מני רבים.

      תודה איש 

      צטט: אי.שון 2011-05-09 22:23:31

      גם לי הזכרת בן כמה אני...

      ----------------

      יכול להיות שאכלנו מאותו המסטינג?  

        22/5/11 08:26:
      פוסט מיוחד וקולח. כתוב יפה , אותנטי ומנגן היטב על לב אוהבי הארץ הזו. דורות של כאב שכול ומאבק עיקש וצודק על גורלנו.
        21/5/11 21:30:
      רק עכשיו יצא לי לקרוא את דברייך שנכתבו מן הסתם ליום הזיכרון... כתבת יפה והדברים מרגשים מאוד.
        17/5/11 16:52:
      מבכים את מתינו. כואב.
        11/5/11 12:58:
      עיר הנוער?? את קורעת, ניצה.
        10/5/11 18:55:

      באמצעות הפוסט הזה, התוודעת אליי. [התמונה כה מטעה...] 

      נראה שכל חיינו כאן שזורים במלחמות ולתאריכי הלידה מוסיפים בשיחה, לפני, אחרי או בזמן איזו מלחמה.

      אני, ב-1940, בלילה בו נכנסה איטליה למלחמה.

      בתי, בימי המתח שלפני מלחמת ששת הימים.

      נכדתי הבכורה - במלחמת המפרץ הראשונה...
      אבל, כמו שסיימת כל כך יפה ומאודד לרוחי:

      בדרכם −דרכי − הביתה נשוב לחזר על הפתחים של דלתות השלום והשלווה.




        10/5/11 13:36:
      תודה.
        9/5/11 23:09:

      מצבת זיכרון עצובה ונפלאה לכל היקרים לך.
      ניצה היקרה, קראתי את הפוסט היטב וההתרגשות הראתה בי את סימניה.
      סיפורים עצובים רבים שבתוכם שזור סיפור נורא עם סוף שמח שאין כדוגמתו.

      אותם הסיפורים, ממחישים את דמותך ומבהירים לקוראים את מהות החיים בארץ ישראל

      חיים מורכבים, שגזרו על רבים מאיתנו להקריב את שנותיהם היפות למען המקום שבו רבים הם הימים, בהם אין יופי כלל.

        9/5/11 22:23:
      גם לי הזכרת בן כמה אני...

      צטט: DN/DN/500 2011-05-09 17:06:03

      מצמררת.

      --------------

      תודה דורון. 


      מאחלת לך ולכולם יום עצמאות שמח. 

      צטט: forte nina 2011-05-09 07:45:50

      ניצהלה, כתבת סוחף. אני שלמודה ועמוסה בקריאת ספרים
      של ניצולים, הצלחת לרתק אותי בכתיבה חוויתית, אינטואיטיבית.

      ובתך בקבוצה שלי במזל דגים. אז כן, זה מאפיין להיוולד

      לאם שעוברת הריונות סוערים או תגדירי את, הריון רב אירועים[?].

      הזכרת לי את השוחות שגם חפרנו ב-67, זכור לי שצחקקנו ולא תפסנו

      את עומק העניין, רק לאחר מכן לפחות, כשמטוס מסוריה הצליח לחדור

      וראינו אותו [בצפון] אני זוכרת שבאותו לילה באמת לא ישנתי.

       .--------------

      היי פנינה, כתבתי לך בפרטי כל מיני שעלו בדעתי בעקבות המילים שלך. 

      אוסיף כאן שוב את תודתי להתייחסות החמה והכנה שלך. 

      צטט: אילנה ינובסקי 2011-05-09 01:14:19

      כתבת נפלא

      ----------

      כשאת היית כאן, אני הייתי אצלך. צירוף מקרים שכזה. תודה אילנה

      צטט: רנבו2 2011-05-08 12:40:15

      ניצה הכתיבה שלך מרתקת. הנושא חורץ בכולנו חריצים עמוקים. חיים בין אור לצל. את נפלאה.

      --------------

      רני, אתה מאיר את הדברים במילים חכמות - חריצים עמוקים - אור וצל הם חיינו. תודה לך. 

      צטט: שלמה אברמוביץ' 2011-05-08 06:32:29

      הזיכרון, הפנמת ערכי הזיכרון - כל אלו אינם שייכים ליום בשנה. הם חלק מהווייה, תובנות שנטמעו כבר במחזור הדם, מרכיב כימי אציל ובלתי נפרד מהעצמים שבינם לבינם אנו נעים ביום יום, הדבק שמשאיר אותנו כאן, למרות ולא בזכות. את תחושתיי אלו הבאת כאן בכישרון נדיר ועל כך תודתי הנרגשת. שלך

      ------------------

      אני שומרת לעצמי את הזכות להודות לך באופן אישי על המילים הללו. 

       

      צטט: קנולר 2011-05-07 21:13:08

      אין סיפור שלך שלא מצמרר אותי

      ---------------

      תודה יוד. וכמה חבל שכך. הייתי רוצה לשעשע ולהצחיק אותך. אולי בפעם אחרת...........

      צטט: חמי1 2011-05-07 10:41:27

      היי ניצל'ה, אכן את מוכשרת. הגיגים- במשך שנים הייתי "מחובר" למשפחת השכול דרך אישתי לשעבר שהייתה אלמנת מלחמת יום הכיפורים. לאחר גירושי אמרתי "בהומור" מר, שהנה אפשר לצאת ממשפחת השכול. אך לחיים יש ההתכוונות שלהם. לזוגתי הנוכחית (מזל) אח שנפל בשירותו (סא"ל). שיהיה לכולנו לאחר הזיכרון המון חג ושמחה.

      -----------------

      חמי היקר,

      אתה הרי יודע שאי-אפשר לצאת ממשפחת השכול. זה נוגע כמעט בכל אחד, לפעמים מקרוב  עד נגיעה של ממש ולפעמים מקרוב פחות. אין דרך לשנות את הנרטיב הלאומי שלנו, לצערי, זה לא יקרה בדור הזה.

      הנה יש כאן גולש בשם שי גרגיר, איני מכירה אותו, לפעמים מבקרת בנחלתו הווירטואלית. הוא מספר אתמול-שלשום על כתבת טלוויזיה שנעשתה על אמא של חייל, קצין, שלמי כהן שנהרג בקלקיליה, והאמא שלו אינה עוזבת את בית הקברות מאז שנפל. שנים.   שלומי היה בשלב מסוים מפקדו של בני עידן... כשעידן מגיע ארצה לביקור הוא הולך לשלומי לבית העלמין ברחובות, אין צורך לתאם עם המשפחה. האמא נמצאת במקום בכל שעות היום וזה כל כך נורא. פעם שאל אותה עידן - למה את כאן, יש לך בבית בעל...

      כי כאן הכי טוב לי, כך אמרה. כאן אני קרובה לשלומי. 

       

      סיפרתי לך כאן את הסיפור העצוב הזה כחוליה אחת בשרשרת השכול המחברת בין כולנו כל הזמן. 

      צטט: sulamot_chavalim 2011-05-07 02:54:13

      חלק מאתנו לא צריכים את יום הזכרון כדי לזכור, אנחנו מתעוררים בבוקר איתם והולכים איתם לישון בערב, והזיכרון, הזיכרון מלווה בריחות, מראות, והוא חי אצלנו כאילו זה קרה אתמול.

      ----------------

      היי עמי, טוב לראות אותך וחבל רק שאלה הנסיבות - זיכרון, שכול, וירטואליה שיש מאחוריה אמת אחת - את האובדן הזה- האישי והקולקטיבי- אי אפשר להשכיח, וכמו שכתבת, הוא חי אצלנו כאילו זה קרה אתמול..... 

       

        9/5/11 17:06:
      מצמררת.
        9/5/11 07:45:

      ניצהלה, כתבת סוחף. אני שלמודה ועמוסה בקריאת ספרים
      של ניצולים, הצלחת לרתק אותי בכתיבה חוויתית, אינטואיטיבית.

      ובתך בקבוצה שלי במזל דגים. אז כן, זה מאפיין להיוולד

      לאם שעוברת הריונות סוערים או תגדירי את, הריון רב אירועים[?].

      הזכרת לי את השוחות שגם חפרנו ב-67, זכור לי שצחקקנו ולא תפסנו

      את עומק העניין, רק לאחר מכן לפחות, כשמטוס מסוריה הצליח לחדור

      וראינו אותו [בצפון] אני זוכרת שבאותו לילה באמת לא ישנתי.

       .

        9/5/11 01:14:
      כתבת נפלא
        8/5/11 12:40:
      ניצה הכתיבה שלך מרתקת. הנושא חורץ בכולנו חריצים עמוקים. חיים בין אור לצל. את נפלאה.
      הזיכרון, הפנמת ערכי הזיכרון - כל אלו אינם שייכים ליום בשנה. הם חלק מהווייה, תובנות שנטמעו כבר במחזור הדם, מרכיב כימי אציל ובלתי נפרד מהעצמים שבינם לבינם אנו נעים ביום יום, הדבק שמשאיר אותנו כאן, למרות ולא בזכות. את תחושתיי אלו הבאת כאן בכישרון נדיר ועל כך תודתי הנרגשת. שלך
        7/5/11 21:13:
      אין סיפור שלך שלא מצמרר אותי
        7/5/11 10:41:
      היי ניצל'ה, אכן את מוכשרת. הגיגים- במשך שנים הייתי "מחובר" למשפחת השכול דרך אישתי לשעבר שהייתה אלמנת מלחמת יום הכיפורים. לאחר גירושי אמרתי "בהומור" מר, שהנה אפשר לצאת ממשפחת השכול. אך לחיים יש ההתכוונות שלהם. לזוגתי הנוכחית (מזל) אח שנפל בשירותו (סא"ל). שיהיה לכולנו לאחר הזיכרון המון חג ושמחה.
        7/5/11 02:54:
      חלק מאתנו לא צריכים את יום הזכרון כדי לזכור, אנחנו מתעוררים בבוקר איתם והולכים איתם לישון בערב, והזיכרון, הזיכרון מלווה בריחות, מראות, והוא חי אצלנו כאילו זה קרה אתמול.

      צטט: Lola Bar 2011-05-06 22:21:49

      סיפור מצמרר וכתוב יפה מאד.

      מה הפלא שזה דור שבגר טרם זמנו.

       

       

      מקווה מאד שהחיים מיטיבים איתך היום וכל מה שספרת ושיתפת נשאר בגדר זיכרונות גם אם עצובים המה.

       מאחלת לך שתזכי לחיים ארוכים ומאושרים חברתי החדשה :) 

       

       

      שבתשלום

      ---------------------------

      לולה, זהו יומן, יותר נכון תקציר. בגרנו טרם זמנינו מסיבות נוספות, אולי אף משמעותיות יותר, היינו ילדים של ניצולי-שורדי מחנות. מכיוון שאי אפשר לקחת ממני את זיכרונותי - חיי מתנהלים לאורם -  יש בהם אור וצל, הרבה שמחה וגם עצב.

      תודה על הברכות המיטיבות שאת שולחת לי. 

       

      צטט: levana feldman 2011-05-06 22:19:54

      ניצה, זה נכון. כל מי שחי כאן, חי בתוך ספר היסטוריה.

      ------------------

      לבנתי, זו הגדרה מאוד מוצלחת. תודה רבה

      צטט: צחיתוש 2011-05-06 21:31:34

      תודה על הפוסט המשובח שבת נעימה צחיתוש♥

      -------------

      תודה על ביקורך, שולחת גם לך ברכות 

      צטט: luis56 2011-05-06 21:13:43

      אין לי מילים, הייתי שם.

      --------------------

      אין לי ספק. אנחנו שנתון אחד, עברנו את הכול יחד גם אם במקומות שונים. אתה זוכר ואני זוכרת. ההבדל בינינו הוא מזערי, אתה זוכר ואני גם רושמת את הזיכרון . תודה לואיס

      צטט: גדגדים 2011-05-06 20:49:19

      שבת טובה ניצה וחג עצמאות 63 שמח

      ---------------

      אילן, דילגת אל השבת ודילגת מעל יום הזיכרון הישר לברכת עצמאות. תודה לך וברכות גם ממני 

      צטט: רויטל ברזילי 2011-05-06 20:27:21

      כל-כך מרגש, ומעציב שאצלינו כאן זה שזור בחיים כל-כך ב"טבעיות", כמעט ואין משפחה שזה לא נגע בה... איזה סימן מופלא שלחה לך בתך התינוקת בטרם עמדה להוולד... מדהים...

      ------------------

      זה

      זה

      זה שכול ומוות בטרם עת, זה אובדן ויתמות, זה כאב שלא נגמר. כן, רויטל , כדברייך, זה נוגע בכולם. ועל האות שקיבלתי - סימן, רמז, מסר - עוד יסופר פעם בהרחבה. תודה יקירה.  

      צטט: yonbir 2011-05-06 20:17:53

      מילותייך ריגשו אותי ופתאום נזכרתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה... אחרי כל אלה השתחררתי משירות המילואים

      --------------

      יונתן היקר, שיתפתי בזיכרונותי על קצה המזלג, אני מקווה שהזיכרונות שלך  טובים יותר.  תודה

      צטט: מיסיס H 2011-05-06 18:21:21

      ארץ ישראל, עטופה בדם ואש ותמרות עשן, וזרועה במלח הארץ. כתיבה מרגשת, ניצה.

      ---------------

      מעשה הכתיבה לא היה מצליח לגעת בלב, לולא היה אמין, מדויק ונוקב. החומרים שנעשה בהם שימוש צצו מאליהם. אלה הם חיינו ואלה החומרים מהם חיינו עשויים - כאב, דם, תמרות עשן, אובדן, מלח וסוכר. 

      צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-05-06 13:18:38

      צטט: shabat shalom 2011-05-06 11:08:15

      ביום הזה כולנו אחים שאותו גורל חרץ בנו את אותו חריץ. כל אחד ומתיו, כל אחד ופחדיו, כל אחד וחלומותיו. כל אחד ושתיקותיו.


      את, והעט שבתוכך, יודעים לדייק זאת-

      כל אחד ומתיו

      כל אחד ושתיקותיו

      היכולת שלך להפך קרביים ופנים

      חופנת דם ואדם, דממה ואדמה

      ושמיים. סוכת שמיים.

      ------------------------------------------

      היי מית', תודה על מילותייך.

      בהתקרב היום, כולנו כאן עם אחד, כאב אחד, תקווה ודממה. 

      צטט: אסתיה 2011-05-06 13:06:56

      צמה המורכבת מאיכויות של מלחמות ניסים ושלווה שהשכול שזור בתוכה כהד הקורא לנו לחיות, לאהוב את החיים ולוודא שמותם לא היה לשוא

      ---------------------

      אני נאחזת בכל מילה שלך יקירתי. נאחזת ונושאת תפילה, כמוך, כמוני. תודה.  

      צטט: טושקיה 2011-05-06 11:36:30

      ניצה יקרה, רק בזכותך אני חוזרת לקפה. כרגיל, את עושה את זה בכל פוסט שלך. הפוסט הזה כמו היום הזה נוגע בנימים הכי עדינים. תודה, טלי

      ----------------

      טלי היקרה, 

      תודה לך. הוספתי קישור אלייך, אני רואה את סיפורך, חייך ומתרגשת.

      הלוואי ולא יהיו עוד יתומי מלחמות בעולם, הלוואי וכל ילד וילדה יזכו לגדול עם אב ולא עם דמות מן הזיכרון. אמן.  

        6/5/11 22:21:

      סיפור מצמרר וכתוב יפה מאד.

      מה הפלא שזה דור שבגר טרם זמנו.

       

       

      מקווה מאד שהחיים מיטיבים איתך היום וכל מה שספרת ושיתפת נשאר בגדר זיכרונות גם אם עצובים המה.

       מאחלת לך שתזכי לחיים ארוכים ומאושרים חברתי החדשה :) 

       

      שבתשלום

      צטט: ירושלמי 2011-05-06 11:24:38

      כתיבתך משובחת. זה אינו הנרטיב של כולם, אלא של מלח הארץ הזאת. עיר הנוער...

      ------------------

      להתייחס אל הנרטיב ולבדל אותו?

      מעניין, לא חשבתי על כך.

      יש סוכר בארץ ויש מלח, בכולנו יש קצת מזה וקצת מזה. 

      תודה אביחי

        6/5/11 22:19:
      ניצה, זה נכון. כל מי שחי כאן, חי בתוך ספר היסטוריה.

      צטט: shabat shalom 2011-05-06 11:08:15

      ביום הזה כולנו אחים שאותו גורל חרץ בנו את אותו חריץ. כל אחד ומתיו, כל אחד ופחדיו, כל אחד וחלומותיו. כל אחד ושתיקותיו.

      ------------------

      רק בעת הכתיבה הבנתי שאני עושה הבחנה בין מתי. זה היה מוזר. נפלאות דרכי הצער בלב אדם, פתלתלות.

      הזמינות אל הזיכרון, הזיכרונות, תמונות החיים שנשארו חתומות-חרותות - קיימת כל הזמן. מפתיע עד כמה. בחיי.

      ועל השתיקות עוד אכתוב. בקרוב.

      תודה יוסי 

      צטט: הלנה היפה 2011-05-06 09:33:38

      נשארנו לשמור על ההר, קומץ נשים ושניים שלושה "כף למדים" עם מאות חיילים שהתנחלו סביבנו. ניצה, מנסה לדמיין לעצמי את המעמד הגרוטסקי הזה. אך בעיקר שבר את לבי הסיפור על בעלך. רובנו הרי לא מאמינים למבשרי המות ומדמיינים שהנה תפתח הדלת וה"מת" יכנס בדלת, וזה לא קורה. אבל את גם זכית לחיות את הטעות של המבשרים. פוסט כל כך מרגש ומזכיר נשכחות את כל התקופה ההיא. תודה ניצה לאה

      ---------------

      לאה, כל כך לא גרוטסקי, היה מפרך. אנחנו - הבנות ההרות, בישלנו וכיבסנו למאות הללו, תלינו, שטפנו כלים ונתנו שירותים כי הצבא לא דאג להם. אלפי קציצות לחם יצאו תחת ידי, מאות חולצות, מכנסיים ולבנים נתלו על חבלים שקשרנו בין עמודי החשמל...

      הבנות שלא היו בהיריון עבדו בשדה( גידולי ירקות). וכך התנהלו חיינו עד שגשם זלעפות ניתק אותנו מהעולם, כביש הבקעה נגרף, נסחף. החטיבה שלחה D9  ומנוף עם מזון ,דואר ועיתונים והעבירה את האנשים מהשדה - מבצע חילוץ רציני. אחרי כמה ימים שכח הגשם, חזרנו "לשגרה". 

      והנה מתברר שלפעמים  ניסים  פורצים שגרה וטוב שכך. 

      צטט: חבצלת בעיר 2011-05-06 08:46:09

      ניצה, "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל והשאר יסופר בתולדות ישראל. " נתן אלתרמן. מגש הכסף שלך.

      --------------

      היי סמדר,

      ציטוטים אלמותיים, צמרמורת . מרגש . את מרגשת. תודה יקירה

      צטט: גליתוש. 2011-05-06 07:45:32

      את מרגשת מאד ניצה, מאד מאד.

      ------------------

      זה לא מובן מאליו שאת מתרגשת משם, רחוק מכאן, וקרוב כל כך. 

      תודה גליתוש

      צטט: רחלי45 2011-05-06 07:44:46

      דם, יזע, ודמעות, זהו ספור של כולנו. ונראה לי שאת ואני נולדנו באותו השנתון....

      -----------------------
      כנראה, השנתון שלי - שלך - שלנו - ילידי שנות החמישים וקצת - אנחנו אוקיינוס של חוויות. 

       

        6/5/11 21:31:
      תודה על הפוסט המשובח שבת נעימה צחיתוש♥

      צטט: לוטרה 2011-05-06 07:34:41

      ניצה יקרה, כמו תמיד נוגעת במקומות רגישים. עד הקישקע כמו שאמר מיכאל. מזדהה מאוד עם מה שכתבת. תודה.

      ---------------------

       

      היי לילי, התגובה של מיכאל כבר הפכה כאן למנטרה................ ותודה גם לך על החיבור וההזדהות

       

        6/5/11 21:13:

      אין לי מילים, הייתי שם.

        6/5/11 20:49:
      שבת טובה ניצה וחג עצמאות 63 שמח
        6/5/11 20:27:
      כל-כך מרגש, ומעציב שאצלינו כאן זה שזור בחיים כל-כך ב"טבעיות", כמעט ואין משפחה שזה לא נגע בה... איזה סימן מופלא שלחה לך בתך התינוקת בטרם עמדה להוולד... מדהים...
        6/5/11 20:17:
      מילותייך ריגשו אותי ופתאום נזכרתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה... אחרי כל אלה השתחררתי משירות המילואים
        6/5/11 18:21:
      ארץ ישראל, עטופה בדם ואש ותמרות עשן, וזרועה במלח הארץ. כתיבה מרגשת, ניצה.
        6/5/11 13:18:

      צטט: shabat shalom 2011-05-06 11:08:15

      ביום הזה כולנו אחים שאותו גורל חרץ בנו את אותו חריץ. כל אחד ומתיו, כל אחד ופחדיו, כל אחד וחלומותיו. כל אחד ושתיקותיו.

       

      את, והעט שבתוכך, יודעים לדייק זאת-

      כל אחד ומתיו

      כל אחד ושתיקותיו

      היכולת שלך להפך קרביים ופנים

      חופנת דם ואדם, דממה ואדמה

      ושמיים. סוכת שמיים.

        6/5/11 13:06:
      צמה המורכבת מאיכויות של מלחמות ניסים ושלווה שהשכול שזור בתוכה כהד הקורא לנו לחיות, לאהוב את החיים ולוודא שמותם לא היה לשוא
        6/5/11 11:36:
      ניצה יקרה, רק בזכותך אני חוזרת לקפה. כרגיל, את עושה את זה בכל פוסט שלך. הפוסט הזה כמו היום הזה נוגע בנימים הכי עדינים. תודה, טלי
        6/5/11 11:24:
      כתיבתך משובחת. זה אינו הנרטיב של כולם, אלא של מלח הארץ הזאת. עיר הנוער...
        6/5/11 11:08:
      ביום הזה כולנו אחים שאותו גורל חרץ בנו את אותו חריץ. כל אחד ומתיו, כל אחד ופחדיו, כל אחד וחלומותיו. כל אחד ושתיקותיו.
        6/5/11 09:33:
      נשארנו לשמור על ההר, קומץ נשים ושניים שלושה "כף למדים" עם מאות חיילים שהתנחלו סביבנו. ניצה, מנסה לדמיין לעצמי את המעמד הגרוטסקי הזה. אך בעיקר שבר את לבי הסיפור על בעלך. רובנו הרי לא מאמינים למבשרי המות ומדמיינים שהנה תפתח הדלת וה"מת" יכנס בדלת, וזה לא קורה. אבל את גם זכית לחיות את הטעות של המבשרים. פוסט כל כך מרגש ומזכיר נשכחות את כל התקופה ההיא. תודה ניצה לאה
        6/5/11 08:46:
      ניצה, "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל והשאר יסופר בתולדות ישראל. " נתן אלתרמן. מגש הכסף שלך.
        6/5/11 07:45:
      את מרגשת מאד ניצה, מאד מאד.
        6/5/11 07:44:
      דם, יזע, ודמעות, זהו ספור של כולנו. ונראה לי שאת ואני נולדנו באותו השנתון....
        6/5/11 07:34:
      ניצה יקרה, כמו תמיד נוגעת במקומות רגישים. עד הקישקע כמו שאמר מיכאל. מזדהה מאוד עם מה שכתבת. תודה.

      צטט: ארקרה 2011-05-05 20:41:27

      "כל הזכויות שמורות ל..." אחרי הפוסט הזה - לא מסתדר לי. מבחינתי ה"זכויות השמורות " הם לאותם אלה שכתבת עליהם ושבזכותם אנחנו כאן. יהיה זכרם ברוך.

      -----------------

      שלום ארנון, ברוך הבא לבלוג. אני חושבת שההערה שלך מיותרת, ואולי כיוונתי את הסטטוס גבוה מדי?


      מכל מקום כוונתי הייתה והינה:  הזכויות שמורות לזיכרון הקולקטיבי ולזיכרון הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו,אשר

       

      חוו אובדן, מוות, שכול ויתמות. 

       

      העט של זוכרת, העט שלי נובעת מהלב ומתהומות עמוקים של כאב וצער. 

      צטט: ורד א. 2011-05-05 19:15:36

      את מרגשת בכתיבתך.

      --------------

      תודה ורד. כל ביקור שלך הוא מתנה עבורי. 

      צטט: מיכאל בלק 2011-05-05 18:30:28

      זו לא את ניצה, זה העט שלך הזה שמצליח תמיד לעשות לי משהו בקישקא. הפעם הוא מזכיר נשכחות שלא נשכחות, רק מונחות לפעמים בבוידן עד שהן נקראות שוב. שאפו

      ------------------

      אני חושבת שאתה היחיד שקורא אותי בחו"ל (מלבד הבן שלי) אתה הישראלי שאי אפשר להוציא ממנו את ישראל (כמו הבן שלי) שחי בארץ זרה, בין נוכרים ( גם הבן שלי) ועוצמת הקשר שלך לארץ מתחדדת בימים כמו יום השואה, הזיכרון והעצמאות ( ברור שגם אצל בני).

      שמחה לדעת שלמרות הנושא והכאב ואולי דווקא בגללם, נגעתי בך.  

      צטט: עמנב 2011-05-05 17:29:19

      היה זמן, ניצה, שגם אני הרביתי לכתוב על המוות. אחד מהם פרסמתי פה - "הנסיכה ובן הקצב". באמת כל מי שגדל כאן חייו נשזרו במותם של אנשים שהכיר ואהב. שמח שבעלך ניצל! את כותבת נפלא ומטשטשים אצלך הגבולות בין חוויה נטו לבין סיפור ששזור בו גם דמיון. היה לי קל להזדהות עם הפתיח - גם אני גדלתי במושבה שהיו בה "שקאלים", וחדרו אליה מסתננים בשנות החמישים. יום עצמאות שמח, עמוס.
      ---------------------
      איני זוכרת אם קראתי. אשוב לעיין ברולר של הפוסטים שלך. התמסרתי לכתיבת הפוסט הזה בחרדת קודש. הצטמצמתי בתיאורים והרביתי בנתונים. מעל הכול כיווצתי את תיאור רגשותי מתוך חשש לאבד את הקורא. לא הצמחתי אף גרגר של דמיון הפעם, האירועים נחוו ודווחו כהווייתם. 
      בנימינה כמוה כאבן יהודה, אותו השיר אותו הכפר. 

       

      צטט: אסתר רבקה 2011-05-05 16:57:10

      את כל כך משקפת אותנו ילידי חמישים..כל המלחמות הייתי מלבד השחרור אבל משפחתי היתה...כן אנחנו דור אש ותמרות עשן והמון דם...

      ------------------

      תמיד חשבתי שהילדים שלי כבר לא ישרתו בצבא, חשבתי שאני רואה נכוחה עתיד ללא כל זה. הייתי בטוחה שמלחמות יתויקו בארכיונים והמילה קרב תתאייד. זה לא קרה. היום אני יודעת שהייתי תמימה עד מאוד, אולי אפילו טיפשה.  

        5/5/11 20:41:
      "כל הזכויות שמורות ל..." אחרי הפוסט הזה - לא מסתדר לי. מבחינתי ה"זכויות השמורות " הם לאותם אלה שכתבת עליהם ושבזכותם אנחנו כאן. יהיה זכרם ברוך.
        5/5/11 19:15:
      את מרגשת בכתיבתך.
        5/5/11 18:30:
      זו לא את ניצה, זה העט שלך הזה שמצליח תמיד לעשות לי משהו בקישקא. הפעם הוא מזכיר נשכחות שלא נשכחות, רק מונחות לפעמים בבוידן עד שהן נקראות שוב. שאפו
        5/5/11 17:29:
      היה זמן, ניצה, שגם אני הרביתי לכתוב על המוות. אחד מהם פרסמתי פה - "הנסיכה ובן הקצב". באמת כל מי שגדל כאן חייו נשזרו במותם של אנשים שהכיר ואהב. שמח שבעלך ניצל! את כותבת נפלא ומטשטשים אצלך הגבולות בין חוויה נטו לבין סיפור ששזור בו גם דמיון. היה לי קל להזדהות עם הפתיח - גם אני גדלתי במושבה שהיו בה "שקאלים", וחדרו אליה מסתננים בשנות החמישים. יום עצמאות שמח, עמוס.
        5/5/11 16:57:
      את כל כך משקפת אותנו ילידי חמישים..כל המלחמות הייתי מלבד השחרור אבל משפחתי היתה...כן אנחנו דור אש ותמרות עשן והמון דם...