והנה ביום חורף אחד, בשובי הביתה, אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה. תחילה סירבתי, ואז, משום מה, חזרתי בי. היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות מַדְלֵינוֹת קטנות, שנוצקו, כמדומה, בקַשְוָה גלית כקונכיית סן-ז'אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין. אבל בשבריר השנייה שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי, עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן-רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת אהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן-חלוף.
מתוך "בעקבות הזמן האבוד" בצד של סוואן מאת מרסל פרוסט בתרגום הלית ישורון |