כותרות TheMarker >
    ';
    0

    כמה מילים על זכותו היסודית של האזרח לפעול בצורה מטומטמת

    8 תגובות   יום שישי , 6/5/11, 06:33

    כמה מילים על הפן המשפטי פילוסופי, לאור תגובה שכתבתי לפוסט אחר.

     

    בחברה שלנו ישנם שני ערכים מתנגשים - האחד "חופש הפרט", והשני "השמירה על שלמות החברה".

     

    בתפיסה החברתית שלנו חופש הפרט הוא דבר מקודש, והחופש הוא לא רק לפעול בתבונה אלא גם החופש לפעול בתבונה לקויה או ללא תבונה כלל.

     

    במסגרת חופש זה הפרט רשאי בין היתר לעשן, לעשות פירסינג בלשון וללכת עם עקבים גבוהים.

     

    בצד השני אנו מוצאים את הערך "השמירה על שלמות החברה" - במסגרת ערך זה אנו כחברה רוצים שהפרט יתנהל כראוי, לא יפגע בעצמו, ולא יביא לנזק לחברה.

     

    במסגרת ערך זה אנו כחברה (באמצעות הכנסת) מחוקקים חוקים שנועדו להגן על הפרט ולכפות עליו להגן על עצמו, למרות רצונו העז בחופש, לרבות החופש למות צעיר יותר.

     

    כך ניתן להסביר את החוק המטיל חובה לנהוג באופנוע עם קסדה, את החובה לחגור חגורת בטיחות ברכב, או חוק המגביל את מהירות הנסיעה ברכב.

     

    לגבי מקרים שהם אפורים יותר דוגמת סיגריות או עקבים, אנו משאירים זאת לשיקול דעתו של הפרט, אך יכולים להזהירו או בנוסף גם להטיל עליו קנסות כדי לממן את הנזקים שהתנהגותו הקלוקלת גורמת.

     

    לדוגמא, פרמיית ביטח החובה (שימו לב למינוח חובה - לא שואלים אותנו) שאנו משלמים נועדה לאפשר לנו לנהוג מצד אחד, אבל ליצור מנגנון פיצוי למי שייפגע מהתנהגותנו.

     

    ניתן לערוך ויכוחים עזים כמה אנו כחברה רוצים מעורבות באמצעות רגולציה שתשמור עלינו, אבל למעשה גם מגבילה את חופש הפרט שלנו.

     

    ככל שהחברה תהיה ליברלית יותר, פתוחה יותר, כך החופש של הפרט לפעול בצורה אידיוטית ומטומטמת יהיה גבוה יותר.

     

    ואנו נאבק ונעמוד על זכותו של הפרט להיות מטומטם.

     

    מה שכן, אנו ניתן לפרט כלים כדי שיוכל לפעול בהגיון - דוגמאות לא חסרות - למשל, חובת פירוט ערכים תזונתיים על מוצרי המזון, מאפשר לנו להשכיל ולבחור את המזון הראוי אם אנו מעוניינים או להמשיך ולצורך מזון גרוע ללא אבחנה.

     

    בחברות דיקטטרות ובספרות הבידיונית אנו מוצאים דוגמאות למכביר על ההשלכות הכבדות שמתעוררות כאשר אנו נותנים חשיבות מקסימלית לערך של "הגנה על שלמות החברה".

     

    אז אנו מוצאים דוגמאות של שליטה מקסימלית בכל חיי הפרט ובכל רגע נתון - זה מתבקש כי רק כך החברה כחברה יכולה להבטיח את הגנתה.

     

    הספר 1984 על "האח הגדול" מביא לנו את המקרה של חברה שעסוקה באופן כפייתי בפיקוח על חבריה כדי לשמר התנהגות ראויה.

     

    הסרט "אני רובוט" (בכיכובו של וויל סמית) מביא את המקרה של מערכת מחשב סופר חכמה, שמגיעה למסקנה המתבקשת שכדי להגן היטב על האנושות יש להגביל באופן מקסימלי את חופש הפרט ולפקח עליו.

     

    דרך אגב, בדוגמא של נהיגה ברכב שהבאתי קודם - זהו מקום לא אכזב להתנגשות הערכים עלים אני מדבר.

     

    הרי אנו יכולים כבר היום למנוע את תאונות הדרכים כליל (!), ובכל זאת אנו לא עושים זאת.

     

    איך תשאלו ? התשובה פשוטה להפליא, כל מה שנדרש הוא לחוקק חוק המגביל את מהירות הנסיעה ל-10 קמ"ש מחוץ לעיר, ול-5 קמ"ש בתוך העיר.

     

    אמור מעתה, עם חוק כזה אף אחד לא יוכל להיפגע מתאונות חזיתיות או להרוג הולכי רגל.

     

    אבל למה החוק לא חוקק עד היום ? התשובה גם היא פשוטה להפליא - אנו רוצים חופש, אנו רוצים לחיות ומוכנים להקריב על זבח החופש הנ"ל 400-500 הרוגים לשנה.

     

    בסופו של דבר, התנגשות בין ערכים מובילה לפעמים שידו של ערך מסויים תהיה על העליונה ולעיתים הערך ההפוך.

     

    אך לרוב מגיעים לפשרה (איזון) שמבטיחה ששני הערכים יזכו לידי ביטוי אך לא באופן מקסימלי של אחד המוציא את השני.

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/5/11 18:45:

      צטט: עו"ד אמיר לירן 2011-05-07 14:42:35

      צטט: אריאל, חיפה 2011-05-06 21:32:00

      ההבחנה בין נזק עצמי לנזק לחברה אינה חדה.

      אדם הגורם נזק לעצמו - גורם גם נזק לחברה. פרמית החובה משקפת את ההוצאה הצפויה עקב גרימת נזק עצמי ונזק לזולת כאחד.

      כל אחד מאיתנו משלם עבור מי שנחבל משום שלא חבש קסדה או לא חגר חגורת בטיחות, או עלה לרכבו כשהוא שיכור.

      וכדי להפחית תאונות דרכים לא צריך להגביל מהירות לחמישה קמ"ש. די בהקמת מערכת הסעת המונים יעילה הפועלת שבעה ימים בשבוע, ותחזוקת כבישים ברמת בטיחות סבירה.

       

      אמיר:

      אני מקבל את הגישה שפרט הגורם נזק לעצמו גורם נזק לחברה.

       

      השאלה היא עד כמה כחברה אנו נסכים לך שהפרט יגרום לעצמו נזקים, איפה אנו כחברה נקבל באהבה את הנזק שהפרט גורם לנו, ואיפה אנו נפעל בצורת רגולציה כדי למנוע מן הפרט לגרום את אותו נזק.

       

      קח את הדוגמא של נסיעה ללא קסדה, מי אמר שחובה לקבוע לאופנוען לנסוע עם קסדה ? 

       

      נכון, שאם תהיה תאונה הוא יפגע הרבה יותר מאשר אם היה רוכב עם קסדה, ויכול להיות שיזדקק ליותר טיפולים רפואיים ויכול להיות שתרומתו לחברה תהיה כעת נמוכה יותר למשך תקופה ארוכה.

       

      אך יחד עם זאת, פגענו בחופש של הפרט לסכן את עצמו בלבד, ומי אמר שכולם צריכים לתרום לחברה ? ומי אמר שאין צורך להסתפק בפרמייה גבוהה יותר למי שנוהג ללא קסדה, כדי שיכול לכסות את הוצאות מערכת הבריאות שתטפל בו ?

       

      לעניין הפחתת תאונות הדרכים, ההצעה שלך מפחיתה את תאונות הדרכים, ההצעה שלי מורידה את כמות תאונות הדרכים לאפס.

       

      המטרה שלי לא היתה להציע פתרון למלחמה בתאונות הדרכים, אלא להראות שניתן להגיע לדרכים קיצוניות מאוד כדי להגן על הפרט מעצמו - אך אנו כחברה לא עושים זאת, כדי לאפשר לפרט כמה שיותר חופש, חופש לפעול בצורה נבונה וחופש לפעול בצורה אידיוטית.

      1. לא הכל כסף. לו היה מדובר רק בנושא של מניעת הוצאה ציבורית עקב רשלנות אישית, היה ההגיון מחייב התרת נסיעה בלא קסדה ובלא חגורת בטיחות.

      ההוצאה על פצוע (ואח"כ נכה) גבוהה בהרבה מהוצאות קבורה, גם אם לעתים תצטרף לכך קיצבת שאירים.

      שהרי מי שחובש קסדה, או חוגר חגורת בטיחות, יצא לא פעם פצוע עקב התאונה.

      2. גם הצעתך אינה מונעת תאונות דרכים (ראה מה קורה במגרשי החנייה). היא פשוט מפחיתה את נזקיהם. שלא לדבר על כך שברמת האכיפה בארץ...

      3. מי שרוצה לסכן עצמו, הולך להחליק על קרח, לקפוץ בנג'י, או לבקר במועדון.

      מי שאינם חובשים קסדה או חוגרים חגורה, עושים זאת מטעמי נוחות, בידיעה שסטטיסטית, הסיכוי שלהם לסיים כל נסיעה בנפרד בלי תאונה - גבוה בהרבה מן האפשרות ההפוכה.

        7/5/11 15:16:

      האפשרות לקיים את המגבלות האלה על הפרט ושגם מתקבלות עליו היא בעצם בין היתר המראה, שהפרט מעמיד לנגד עיניו.

       

      לא פעם הפרט כפרט מבכר התנהלות מסוימת, כל עוד היא מתבצעת על ידו, אך ברגע שיודע שהיא תתנהל גם על ידי אחר ותהיה לה השלכה עליו הוא יהין לוותר עליה.

      כך שאפילו ההבחנה הזו בין פרט לחברה היא די מלאכותית. הפרט מבין (עוד לפני שזה מגיע לבחינת האינטרסים של החברה למול שלו), שדווקא הגבלת החופש שלו עצמו מייצרת לו את החופש שלו עצמו.

        7/5/11 14:42:

      צטט: אריאל, חיפה 2011-05-06 21:32:00

      ההבחנה בין נזק עצמי לנזק לחברה אינה חדה.

      אדם הגורם נזק לעצמו - גורם גם נזק לחברה. פרמית החובה משקפת את ההוצאה הצפויה עקב גרימת נזק עצמי ונזק לזולת כאחד.

      כל אחד מאיתנו משלם עבור מי שנחבל משום שלא חבש קסדה או לא חגר חגורת בטיחות, או עלה לרכבו כשהוא שיכור.

      וכדי להפחית תאונות דרכים לא צריך להגביל מהירות לחמישה קמ"ש. די בהקמת מערכת הסעת המונים יעילה הפועלת שבעה ימים בשבוע, ותחזוקת כבישים ברמת בטיחות סבירה.

       

       

      אמיר:

      אני מקבל את הגישה שפרט הגורם נזק לעצמו גורם נזק לחברה.

       

      השאלה היא עד כמה כחברה אנו נסכים לך שהפרט יגרום לעצמו נזקים, איפה אנו כחברה נקבל באהבה את הנזק שהפרט גורם לנו, ואיפה אנו נפעל בצורת רגולציה כדי למנוע מן הפרט לגרום את אותו נזק.

       

      קח את הדוגמא של נסיעה ללא קסדה, מי אמר שחובה לקבוע לאופנוען לנסוע עם קסדה ? 

       

      נכון, שאם תהיה תאונה הוא יפגע הרבה יותר מאשר אם היה רוכב עם קסדה, ויכול להיות שיזדקק ליותר טיפולים רפואיים ויכול להיות שתרומתו לחברה תהיה כעת נמוכה יותר למשך תקופה ארוכה.

       

      אך יחד עם זאת, פגענו בחופש של הפרט לסכן את עצמו בלבד, ומי אמר שכולם צריכים לתרום לחברה ? ומי אמר שאין צורך להסתפק בפרמייה גבוהה יותר למי שנוהג ללא קסדה, כדי שיכול לכסות את הוצאות מערכת הבריאות שתטפל בו ?

       

      לעניין הפחתת תאונות הדרכים, ההצעה שלך מפחיתה את תאונות הדרכים, ההצעה שלי מורידה את כמות תאונות הדרכים לאפס.

       

      המטרה שלי לא היתה להציע פתרון למלחמה בתאונות הדרכים, אלא להראות שניתן להגיע לדרכים קיצוניות מאוד כדי להגן על הפרט מעצמו - אך אנו כחברה לא עושים זאת, כדי לאפשר לפרט כמה שיותר חופש, חופש לפעול בצורה נבונה וחופש לפעול בצורה אידיוטית.

        7/5/11 14:34:

      צטט: ofer309 2011-05-06 17:44:17

      אמיר שלום לא הבנתי מה הפואנטה של הדברים

       

      אמיר:

      הפוסט נכתב כדי להבהיר שלאזרח קיימת זכות יסודית להתנהג בצורה מטומטמת.

       

      כמו כן, להראות שזכות זו מתנגשת לפעמים בצורה קשה עם רצונה של החברה להגן על עצמה או להגן על הפרט.

       

      הפוסט תחילה כתגובה שלי לפוסט אחר, אשר עסק בהתנהגויות אידיוטיות של פרטים בחברה, ולכן ראיתי צורך להבהיר את הפן המשפטי הפילוסופי של אותה התנהגות.

        6/5/11 21:37:
      החיים מלאים בסתירות -וזה משהו שצריך לקחת בחשבון. אני רוצה גם להמליץ לך על הספר עולם חדש מופלא - של האלדוס האקסלי, שמתאר תמונה הפוכה, לכאורה, מ-1984. אבל גם שם נפגע הפרט מרודנות שלטונית - שלכאורה נותנת לו את החיים הכי טובים שיש.
        6/5/11 21:32:

      ההבחנה בין נזק עצמי לנזק לחברה אינה חדה.

      אדם הגורם נזק לעצמו - גורם גם נזק לחברה. פרמית החובה משקפת את ההוצאה הצפויה עקב גרימת נזק עצמי ונזק לזולת כאחד.

      כל אחד מאיתנו משלם עבור מי שנחבל משום שלא חבש קסדה או לא חגר חגורת בטיחות, או עלה לרכבו כשהוא שיכור.

      וכדי להפחית תאונות דרכים לא צריך להגביל מהירות לחמישה קמ"ש. די בהקמת מערכת הסעת המונים יעילה הפועלת שבעה ימים בשבוע, ותחזוקת כבישים ברמת בטיחות סבירה.

        6/5/11 17:44:
      אמיר שלום לא הבנתי מה הפואנטה של הדברים
        6/5/11 08:53:
      אם כך הוא האם רק אינטרסים ניקלים מונעים את הא בהא תליא... או הפחד מהשינוי והנבואה שמגשימה את עצמה כל שנה הפותחת את החדשות- על אותם נשמות אומללות שנפלו על מזבח הבצע ?

      ארכיון

      פרופיל

      עו"ד אמיר לירן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין