ביער הסמוך לעיירה חלם שמחה וששון. הבשורה המרנינה שפשטה ביער לא הותירה אפילו חיה אחת אדישה. כולן שמחות ומאושרות, מחייכות זו לזו באושר ובטוב לבב. הנמרים מקשקשים בזנב. הפילים מקשקשים באף. הג´ירפות מסלסלות בגרון. הזנבות מקשקשות בקופים. ההיפופוטם מדגדג את עצמו בבית השחי. הגדיל לעשות האריה מלך החיות, שפצח בריקוד חתונה סוער, לקול מחיאות כפיים סוערות שהגיעו מכל עבר. אפילו הברווזים בלב האגם מחאו כפיים בעליצות. כולם צוהלים ושמחים.

בעיצומה של החגיגה נכנס זקן אחד ליער ולא האמין מראה עיניו. הוא הוריד את המשקפיים, שפשף חזק את העיניים, כדי לוודא שהמחזה הנגלה לעיניו אינו חזיון תעתועים. אבל המציאות טפחה על פניו בחיוך לבבי, כאילו ביקשה לומר לו: תאמין סבא´לה, תאמין.

— מה זה יכול להיות? — שאל את עצמו בתדהמה — מעולם עוד לא ראיתי תופעה כל כך משונה. איזו שמחה. איזו אחדות. איזה אושר. כולם צוהלים וקורנים. אפילו התינוקות בכיסים של הקנגרואים. מה זה יכול להיות?

אבל גם עצמו היה נדהם כמוהו.

— הי, סליחה, מה קורה פה? — פנה לעובר אורח מפזז — לשמחה זו מה היא עושה?

— במקום לשאול לשאלות — ענה העובר בקרניים שוחקות — תתחיל לרקוד.

— אבל למה?

— קודם תרקוד. אחר כך תשאל שאלות.

בלית ברירה הצטרף הזקן לחבורה הצוהלת ופצח בזמר קדצ´קאי סוער בקצב כל נדרי. כשאזלו כוחותיו התיישב בצילו של עץ מבוגר ממנו וביקש לנמנם משהו.

אלא שאז חזר אליו עובר האורח המפזז, והודיע לו במאור פנים: רוצה לדעת מה פשר השמחה הגדולה ביער? ובכן, היום הכתרנו את האריה מלך החיות לקדנציה נוספת.

— אוהו, יפה מאוד. מזל טוב. מה גרם לכם לקבל את ההחלטה החשובה?

— אל תשאל.

— לא אשאל.

— הסיפור התחיל לפני הרבה שנים. יום אחד בלילה בהיר, נכנס ליער עכברוש חסר-בושה, שהחליט לקרוא תיגר על מלכותו של האריה. לא פחות. מידי פעם הוא היה מגיח בשקט ממחבואו ומתקרב לאט לאט בחשאי לכיוון האריה. ואז, כשהאריה היה מנמנם קצת, הוא היה מזנק במהירות הבזק, נושך אותו חזק בזנב, ובורח לפני שהאריה היה מספיק לראות מי מה מו.

— חוצפה שכזו. איך אפשר לעשות כזה דבר למלך החיות?

— לא רק למלך. כדי לעורר בלגנים, מדי פעם הוא היה עושה אותו דבר גם לחיות אחרות ברחבי היער. הוא היה מגיע, מחטיף נשיכה עמוקה וכואבת ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

— נו, אז למה המלך לא חיסל אותו ח´ת שתים וגמרנו?

— חכה, עוד לא גמרנו. לאט לאט עם השנים, העכברוש הזה גדל ותפס ביטחון, וכל נשיכה שלו היתה משאירה פצע פתוח מאוד כואב. כל פעם היינו מגלים חיה מסכנה נוספת עם פצע פתוח.

— נו, אז למה המלך לא חיסל אותו ח´ת שתים וגמרנו?

— רגע סבלנות. זה עוד לא הכל. לפני עשר שנים, קרה ביער אסון נורא. באחד הימים, כשהמלך נמנם את השלאף שטונדע שלו כשכתר המלכות לראשו, פתאום העכברוש הברברי הפתיע את המלך בחוצפה שלא נראתה מעולם. הוא התקרב לאט לאט לכיוון הכתר, ואז, לא פחות ולא יותר, הוא נתן ביס חזק בראש הכתר ועקר את שני היהלומים הכי בולטים!!!

— או הא, בטח אז המלך כבר חיסל אותו מיד...

— איפה. עשר שנים הוא הצליח להמשיך בהתקפות המגעילות שלו, ולהטיל פחד על כל היער. מה המלך לא עשה כדי לתפוס אותו? הוא הזהיר אותו, איים עליו, קילל אותו, השמיץ אותו. השקיע את כל המאמצים. חיפש אחריו יום ולילה בכל היער, אפילו הבטיח פרס ענק למי שיצליח לגלות איפה הוא מתחבא. אבל כלום. העכברוש העלוב הזה, המשיך לצוץ מפעם לפעם, להכניס למישהו נשיכה כואבת ומשפילה ולהסתלק באלגנטיות עד הנשיכה הבאה. הוא השפיל את המלך עד כדי כך, שכבר התחילו להסתובב ביער כל מיני בלגניסטים שלא התביישו לשאול: רק רגע, אם האריה לא מסוגל לנצח עכברוש עלוב אחד, אז מי בכלל המלך ביער הזה?

— נו, ו...

— או, זהו. הגענו לסוף הסיפור. שאלת למה כולם רוקדים? הנה התשובה: המלך הגיבור שלנו הצליח סוף סוף לתפוס את העכברוש.

— אוהו, יופי. ממש גיבור.

— היום הוא כינס את כל החיות וסיפר בהתרגשות, כי מישהו גילה לו איפה העכברוש מתחבא, ואז באישון לילה, כשהעכברוש נם את שנתו בשקט ובשלווה, התקרבה אליו בשקט-בשקט קבוצה גדולה של אריות והחטיפה לו כזה פליק, שהוא התפגר עוד לפני שהספיק לקלוט מי הוא המלך האמיתי כאן ביער.

— נפלא. ועד מתי תמשיכו לחגוג את הניצחון המזהיר?

— הו, לצערנו, לא הרבה זמן. אנחנו חייבים להיכנס מיד לכוננות. העכברוש השאיר אחריו משפחה גדולה...