"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל..." הקינה הידועה של דוד, הפכה להיות הטקסט המזוהה ביותר עם טקסי הזיכרון למערכות ישראל. הבעיה הגדולה היא שמדובר בטקסט צבוע – אולי אפילו הטקסט הכי צבוע בתנ"ך.

והנה הסיפור למי ששכח.

בזמן הקינה דוד שופך דמעות כמים, על מלכו האהוב ובנו שנהרגו בקרב עם הפלישתים. את המלך הוא הרי מכיר באופן אישי הוא היה נגן החצר שלו, ולימים אף נהיה חתנו. (שמואל א' יז) אלא ששאול בהתקף פרנויה חשש שדוד זומם לגזול את המלוכה מצאצאיו (כפי שאמר בכעס לבנו יהונתן אחרי שזה הציל את דוד "כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ" (שמואל א' כ). דרך אגב המשך הסיפור מראה שהפרנויה של שאול היא למעשה חשש מוצדק. את שאול הנערץ פוקדים התקפי זעם בהם הוא מנסה להרוג את דוד (שמואל א' יח). דוד מצליח להיחלץ (בעזרת בנו ובתו של שאול) – ובורח למדבר. סביבו מצטופף צבא קטן המונה כ-600 איש (שמאול א' כג). מכאן מתפתח מרדף של שאול אחרי דוד שבסופו חובר דוד לפלשתים ואף עוזר להם במלחמתם מול ישראל “... וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ" (שמואל א' כח).

והנה שאול מובס במלחמה על ידי אותם פלשתים, ומאי משם ( מהעיר צקלג הפלשתית) מגיח דוד ומקונן את קינתו הידועה.

עד כאן הסיפור הוא עדיין בגדר אפשרי. יכול להיות שלמרות ששאול ניסה להרוג את דוד, יכול להיות שלמרות שדוד (מחוסר ברירה) חבר לפלשתים במלחמתם מול שאול ובני ישראל, עדיין נותרו אצל דוד רגש סימפתיה שלא לומר הערכה ונאמנות למלכו המנוח.

אלא שלסיפור יש המשך. לא עוברים שלושה פסוקים מהקינה וכבר דוד מושח עצמו למלך על יהודה "וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה" (שמואל ב' ב), דבר שמוביל למלחמת אחים "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד" (שמואל ב' ג), שבסופה מצליח דוד להשתלט על הכס ולהיות מלך לכלל ישראל. אם זה לא מספיק כעבור זמן מחליט דוד לרצוח את כל צאצאיו של דוד שנותרו לפליטה, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא עושה זאת במסווה של מנחה לפיוס האל – או במילים מפורשות – הקרבת קרבנות אדם.

"...וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה... וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל(צאציו הנותרים של שאול). וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים ... והם הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר" (שמואל ב' כא).

בשלב זה כבר ברור שלא רגש כלשהו הנחה את דוד ביחס לשאול. לא הערכה לא נאמנות אפילו לא אנושיות בסיסית.

אם כן למה הוא טרח לומר את הקינה המרגשת הזו – זו שאנו כה אוהבים לצטט. התשובה על כך יותר מפשוטה. הרי יום למחרת הקינה כבר הכתיר עצמו דוד למלך יהודה ופתח במלחמה כדי להעביר אליו את כס השלטון. מכאן שהקינה היא טקטיקה לזכות באמונם של בני ישראל נאמניו של שאול. התוגה הפיוטית היא לא יותר מאשר תכסיס פוליטי, ציני ומחושב. שאלה אחת שניתן לדלות מהנאום היא האם יש קשר בין עודפי פאתוס ומליצה לשקר וצביעות?

אך השאלה הקשה ביותר היא מה לעזאזל חשבו מנהיגנו כאשר בחרו דווקא בטקסט זה להיות הטקסט המרכזי להנצחת שמם של הנופלים במערכות ישראל???

 ולמי שזקוק תזכורת להיקף התופעה הנה מספר אנדרטאות לדוגמא:

* ולמי שצריך תזכורת לפניה של הצביעות הנה הקינה במלואה:

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?
אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:
הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:
מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה
הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:
אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה
יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:
צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד
נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה: (שמואל ב' א).