כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    לילה שקט עבר על כוחותינו

    סיפורים, שירים ושאר ירקות.

    0

    סיפור על ירוק

    49 תגובות   יום שישי , 6/5/11, 17:00

    ''

     

    השמש קפחה בעוז על גג הפח הכחול של המכונית. המזגן מקולקל כבר שלושה שבועות, מאז נברסקה. שם היה עדיין מזג אויר סביר, ולכן לא התעכבתי לתקנו. אבל כאן, במדבר הגדול של ניו מקסיקו החום באמת בלתי נסבל, אפילו בשביל אחד כמוני שגדל בנגב. פתחתי את כל החלונות, ואויר לוהט נשב פנימה, יחד עם אבק דק וצהבהב. מאז הבוקר שתיתי כבר שלושה בקבוקי מים של חצי גלון, וגם שתי בירות שקניתי בתחנת הדלק. נגמר. תחנת הדלק הבאה בעוד ארבעים מייל, זה אומר עוד כשלושת רבעי שעה של יובש וצימאון.  קטן עלי.


    הקשבתי בפעם השלוש מאות בערך לדיסק המטופש של להיטי שנות השמונים ששכחה ברכב הטרמפיסטית שאספתי אי שם באריזונה בשבוע שעבר, ונשארה איתי יומיים, דווקא די קסומים, עד שנמאס לה ממני וירדה באיזו עיירה. וטוב שכך, כי לאחר הלהט הראשון באו השאלות, מי אני, לאן אני נוסע, מה אני מחפש. מאיפה אני אביא את התשובות?


    בדמיוני ריחפתי מעל המדבר, כמו עוף דורס, משקיף על כביש אחד ארוך ושחור, ובו נוסע רכב אחד, חבוט וכחול, ובו נוהג גבר אחד, די הזוי, די מוזנח, לא מגולח, צרוב שמש. זה אני. אולי. כבר שבעים ושמונה ימים מאז יצאתי מבוסטון, שבעת אלפים קילומטר, שבע עשרה מדינות, שני רכסי הרים, שתי מדבריות, שמונה נשים, רק אחת בתשלום, אלף חמש מאות תמונות, ואחד אני. לבד. כמו תמיד. מאז שאני זוכר את עצמי.


    את עצמי אף אחד לא יוכל לקחת ממני. וגם לא יוכלו לקחת ממני את מרילין, שהרי כבר שנתיים וחצי שהיא מתה, ואסופה אצלי בכד האפר המצועצע שבתא המטען. שלי היא היתה ושלי תישאר, עד שאמצא מקום ראוי לפזר את אפרה. אולי בקצה המדבר, ואולי באוקיינוס, ואולי בפסגות ההרים.

    פתאום היה לי דחוף לעצור, ולבדוק את הכד, כן, הוא עדיין שם, בבגאז', טמון בין שקיות הכביסה המלוכלכת לבין תיק הבגדים הנקיים, המקומטים מתלאות המסע. לאחר שריפת הגופה, מאד הצטערתי שלא שמרתי בנפרד את עיניה הירוקות, בגון מיוחד, שאף צייר או צבעי לא יוכל לרקוח.  אבל את הנעשה אין להשיב, וגם אותה לא. לשווא חיפשתי את הירוק הירוק ההוא בעיניהן של נשים. אין, ולא יהיה ירוק עמוק כזה.


    עצרה לידי משאית ענקית,  כמו רכבת, עם שתי עגלות, מאלה החוצות את המדבר הלוך ושוב. הנהג צפר ולי ושאל אם הכל בסדר, האם אני צריך עזרה. הכל טוב, עניתי. אין צורך, תודה. מחוות כאלה נדיר מאד למצוא כאן, ואני מודה שקצת נדרכתי כאשר ירדו מהקבינה הנהג ובחורה שחורת שיער, עם שלוש פחיות בירה קרות. חייכנים ומאירי פנים. הנהג, כבן ארבעים וחמש, שזוף, לבוש טי שירט דהויה וג'ינס, מגפי בוקרים, כובע של הלייקרס, הבחורה,  די יפה, כבת שלושים, גם היא בג'ינס וגופיה צהובה, מתעכבת מעט לרכוס את סנדליה, שזופה גם היא, שיער שחור, משקפי שמש.


    השניים הושיטו לי פחית והציגו את עצמם, הנהג, דאג, עם מבטא טקסני חזק. הבחורה, ויקי, ויקטוריה במקור, כך אמרה, עם מבטא ספרדי. אני, יעקב, גייקוב, ג'ייק בשבילכם, עם מבטא ישראלי עדיין, למרות שנותי הרבות בארץ הזאת. שתינו בצמא. איכשהו התרגלתי לבאד הזה, עם טעם הגרביים. אבל החברותא היתה נעימה, וקשקשנו קצת בעירוב של מבטאים. הוא לא היה הנהג משאית הטיפוסי, על אף החספוס האופייני, והיא לא היתה הטרמפיסטית המצויה. היה בהם משהו נעים וחביב, ומסביר פנים.


    סיפרו לי על דרכם המשותפת, כבר ארבעה ימים תמימים. כשיגיעו לגבול, מחר בערב, הם ייפרדו. דאג יעמיס שם סחורה וימשיך הלאה, ויקי תחצה את הגבול ותיסע לבקר את משפחתה. היא כבר חוקית, לכן היא יכולה.


    ניסו שוב לתהות על קנקני, על דרכי, על מטרת נסיעתי. אולי בהשפעת הבירה והחום, סיפרתי להם קצת יותר משאני מאפשר בדרך כלל. סיפרתי להם שאני בדרכים כבר שבועות, בלי טלפון או תקשורת עם איש, סיפרתי להם שאני מחפש שקט. שלקחתי חופשה מהחיים, ללא הגבלת זמן. שהתפטרתי מעבודתי, מכרתי את דירתי בבוסטון, ונסעתי. עד מתי, שאלה ויקי. בלתי מוגבל בזמן, עניתי, עד שייגמר הכסף, או עד שאמצא מקום להיות בו. איזה מין מקום אתה מחפש, שאל דאג, פה לא ממש המקום המתאים, אין פה כלום בכל המדבר הענק הזה. לא יודע, עניתי, כשאגיע אדע.


    כנראה שתמהונים כמוני הם כבר ראו די הרבה בדרכים, כך שהם לא ממש התרגשו מהסיפור, או מהאין סיפור. אבל הציעו שאסע אחריהם ונאכל יחד ארוחת ערב בתחנת הדלק הבאה. יש שם גם מוטל, אמרה ויקי, כך שנוכל אחר כך לשתות בלי דאגה. מתאים לי עניתי. דאג טיפס ראשון לתא הנהג והתניע את המנוע הענק, ויקי התעכבה איתי עוד מעט, הורידה את משקפי השמש, ואמרה לי, אתם הגברים, תמיד בודדים בנשמתכם.


    אבל אני לא הקשבתי בכלל למה שאמרה, כי עיניה הממו אותי. הירוק הוא הירוק. העיניים של מרילין. לא נשמתי. היא טיפסה לתא הנהג, ואני עמדתי עוד מספר שניות קפוא לחלוטין, ואז נכנסתי למכונית ונסעתי אחריהם.


    הלב שלי דפק שעות נוספות כל הדרך. זה לא יכול להיות. אין ביניהן שום קרבה משפחתית, זו באה ממקסיקו וההיא וואספית מניו אינגלנד, אבל הצבע הזה, הירוק העמוק ההוא, אין לטעות בו. הדרך נמשכה כמו נצח, עוקב אחר משאית הרכבת המפליגה באיטיות בישורת האינסופית של הכביש, מחשבותי מפליגות איתה,  במסע בין ירוק עמוק לבין כד אפור במעמקי הבגאז'.


    תחנת הדלק נראתה כמו זו מהסרט "קפה בגדד" חנו שם כמה משאיות ענק, כמו זו של דאג, וכמה מכוניות חבוטות, כמו זו שלי. השלכנו את חפצינו בחדרים סמוכים במוטל, אני התקלחתי, התגלחתי, מבצע מורכב נוכח אורך הזיפים, ולבשתי בגדים נקיים, חולצת כפתורים אפורה וג'ינס כהה, והמתנתי להם בספק מסעדה ספק באר, שכמעט לא היו בו אנשים. דאג יצא ראשון מחדרם, נקי אמנם, אבל כבר מדיף ריח בירה, ויקי הגיעה לאחר כמה דקות, נקייה, ריחנית, יפה וזוהרת, ללא משקפי השמש. ישבה ליד דאג, ואני מולה. נפעם מעיניה, לא יכול להתיק מבטי מהן.


    השיחה התגלגלה. המנות זרמו, כולנו לא אכלנו כל היום, וכל תקרובת שהוגשה בנדיבות חוסלה חיש מהר. ויקי אמרה פתאום, בלי קשר לנושא השיחה – אם אין לך משהו טוב יותר לעשות, מדוע שלא תחצה את הגבול יחד איתי, תסיע אותי לעיירה שלי, ושם תוכל להמשיך לאן שתרצה, אולי למקסיקו סיטי, אולי ליוקטן, אולי שם תמצא לך חיים. הצ'יפס נתקע לי בגרון. פזלתי אל דאג שבכלל לא התרגש מהרעיון, והמשיך לכרסם את הספריבס שלו.  איך אפשר לסרב לרעיון כזה. הסכמתי מייד. אם כך, מהגבול אני ממשיכה איתך, ולדאג אמרה – הלילה אני עדיין שלך, לפני שאני עוברת לטרנטה של המתוק הזה. חייכה אלי חיוך קטן, והמשיכה לאכול. אם אני אחטוף פעם התקף לב, זה יהיה בגלל נשים מסוגה.


    שתינו עד חצות, ערבבנו משקאות בלי להתבלבל. דאג וויקי פרשו לחדרם. אני שתיתי עוד כוסית, סיגריה אחרונה, והלכתי לישון, השינה הכי טובה שהיתה לי מאז יצאתי מבוסטון.


    הנסיעה למחרת היתה משמימה למדי. ויקי עדיין עם דאג בקבינה, ואני עם אותו דיסק דפוק של שנות השמונים. אחר הצהריים הגענו לגבול. ויקי נפרדה מדאג והבטיחה להתקשר אליו כשתחזור. אני נפרד ממנו בלחיצת יד גברית, נכנסנו למעבר הגבול, שהיה הזוי ואיטי כמו שרק באמריקה הלטינית יודעים לנפק, שעתיים וחצי ואנחנו בצד השני, באותה מכונית לוהטת, ועם כמה אלפי פזוס בכיס.


    ויקי תרגמה לי את הדרך, קשקשה בעליזות, ושרה את השירים מהדיסק הדפוק כשהיא ממציאה להם טקסטים חדשים בספרדית מתגלגלת. מצב רוחי היה מרומם. מצאנו מלון קטן באיזו עיירה מאובקת, ארוחת ערב, מקלחת, ועכשיו נותרנו שנינו, בחדר קטן, קצת מעופש, עם מיטה אחת.


    לא אשכב איתך, אמרה ויקי, לפחות לא הלילה. אז תשתדל להתנהג יפה. וחוץ מזה, אני חושבת שעכשיו, כשאנחנו לבד, אתה יכול לספר לי את הסיפור שלך. האמיתי, בבקשה.


    עיניה הירוקות מביטות בי ברכות. ממתינות. זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו מה עבר עלי מאז הסתלקה מרילין מחיי. דמעות זלגו מעיניה כשסיפרתי לה שאני מחפש מקום לפזר בו את האפר. העיניים הירוקות נעצבו, חייכו, דאגו, ודמעו לסירוגין, אבל הצבע נשאר כשהיה. אלה היו עיניה של מרילין, בזה לא היה לי ספק. ואת זה לא העזתי לספר לה.


    התנהגתי יפה. בבוקר אמרה לי, תבוא איתי לעיירה שלי. אראה לך שם את המקום שאתה מחפש. ואחרי שתפזר את האפר, אולי אסכים לשכב איתך. נסענו עוד יומיים, נפלאים. חצינו את המדבר לכוון דרום מערב. הנוף  התחלף. סלעי ופראי, עם צוקים חומים כתומים, די משונים. נותרו לנו כמאתיים וחמישים קילומטר כאשר ירד הלילה. ויקי הציעה שנמשיך הלילה בנסיעה, נתחלף בנהיגה ונגיע בבוקר. יהיה לנו את כל היום לנוח מחר, אמרה. זרמתי איתה, נתתי את ההגה בידה, ונרדמתי במושב האחורי. כחצי שעה לאחר הזריחה נכנסו לעיירה שלה, שנראתה די רגילה. נסענו לבית הוריה, שחיבקו אותה, נישקו אותה ובכו ארוכות. אותי קיבלו די יפה והציעו לי חדרון קטן ללילה הבא.


    אחרי התאוששות קלה, אמרה ויקי שתיכף ניסע, כדי שנוכל להגיע לשם לפני השקיעה. שתינו קפה ויצאנו. היא נהגה בכביש המתפתל. טיפסנו וטיפסנו במעלה הר. הנוף עוצר נשימה. לא שאלתי לאן. השמש נטתה לשקוע כאשר הגענו לפסגת ההר. הלילה נלון במנזר, אמרה ויקי. עצרה את הרכב בפתחו של שביל קטן, דוממה את המנוע ואמרה –מכאן ממשיכים ברגל.


    האויר היה קריר. כדור השמש זרח כחלמון ביצה מעל העמק המאובק, המואר בשלל גווני חום-כתום-צהוב. ירדנו בשביל המתפתל מטה ומערבה. לפתע נגלה לנו מבנה עתיק החבוי בצלע ההר, טובל בירוק כפי שלא ראיתי כבר כמעט שבועיים. זהו המנזר העתיק ביותר ביבשת אמריקה, אמרה ויקי, סבתי גדלה כאן, כשהתייתמה מאמהּ, ועבורי המקום הזה הוא כמו בית שני. אני בטוחה שתאהב אותו. אהבתי אותו מייד. נכנסנו בשערי המנזר, התקבלנו מייד על ידי שתי נזירות זקנות וחביבות, שחיבקו את ויקי ארוכות,  והוליכו אותנו למרפסת הצופה על העמק. השמש כבר כמעט נעלמה, אבל עוד ניתן היה לראות את נוף המדבר רחב הידיים, המזכיר קצת את פני הירח. ישנו בחדרים סמוכים אך נפרדים, כיאה למנזר, ומוקדם מאד בבוקר העירה אותי ויקי בנקישות על הדלת.

    עכשיו הולכים, אמרה. הלכתי אחריה בשתיקה, עדיין הלום שינה. השמש עלתה והתחילה להכות בעוז. ירדנו בשביל צר של  מדרגות החצובות בסלע. לאחר כשעה וחצי של הליכה מאומצת ומיוזעת נגלה לפנינו, כמו פאטה מורגנה, אגם קטן, מוקף צמחייה ירוקה, ומימיו צלולים.


    זה המקום, אמרה ויקי.


    המים נראו נקיים וקרירים להפליא. פשטנו את בגדינו וזינקנו לתוכם בקריאות  שמחה, מתיזים זה על זו כילדים, צחוקנו הפרוע מפר את דממת המדבר. כשיצאנו, שכבנו עירומים להתייבש על סלע גדול, ואז אמרה לי ויקי – זה המקום שלך, אני חושבת.


    אכן. זהו המקום. ישבנו שם עד הצהריים, נרטבים ומתייבשים חליפות. לפנות ערב עלינו חזרה למנזר, שותקים ומהורהרים. בארוחת הערב אמרתי לויקי שזה אכן המקום שאותו חיפשתי, אף כי לא היה לי מושג שכך ייראה. אם כך, נעלה בבוקר לרכב, להביא את הכד, ונרד לשם שוב. הייתי נרגש מאד, ולא הצלחתי להרדם.


    בבוקר הבאנו את הכד וירדנו לשם שוב. אחרי טבילת בוקר, ואחרי מנוחה קצרה להייבשות והתלבשות, החלטתי שזהו הזמן. עמדתי על הסלע הגדול, מעל המים, ויקי מחבקת אותי בעדינות, ופיזרתי את אפרהּ של מרילין על פני המים.


    מן המים בקע אור גדול, שהציף את האגם כולו בגוון ירוק עמוק, שצבע את העמק כולו, ירוק דמיוני, בגוון שאיש לא ראה מעולם. בגוון של ירוק שאי אפשר לייצר, שלא קיים באמת.


    רק בעיניה של מרילין, שהיתה פעם שלי.

    רק בעיניה של ויקי, שעכשיו אני שלה.

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (49)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/5/12 10:42:
      תענוג לקרוא אותך. תענוג }{
        13/6/11 07:41:
      הלהטני נא מהירוק,הירוק הזה.... אהבתי :))
        11/6/11 10:21:
      איזה יופי! נורא נהניתי. זורם!
        11/6/11 10:01:
      יופי של סיפור. :-) ואגב אני נסעתי פעם ברכב בלי מזגן בין סן דיגו לוואגס, בחום של 40-45 מעלות..
        11/6/11 07:21:
      יופי של סיפור הבאת :-)
        6/6/11 05:22:
      ספור מרתק. חג שמח!!!
        5/6/11 09:23:
      נהנתי מסיפור על הירוק שבעיניים.
        4/6/11 22:24:
      ידעתי שהירוק הזה עושה פלאות :))
        31/5/11 10:50:
      מרתק, סיפור מאוד מרגש ...תובנות על יחסים בין אנשים שכאילו כפופים לאותם החוקים שחלשו על היחס שבין הירוק לטבע...מכל מקום הסוף נפלא האבק של מרלין מצא את סוף דרכו מתפזר בבוהק ירקרק במקום קסום כיאה לדמותה...סוף הסיפור הוא התחלה של יחסים עם מבט ירוק יפה חדש :)))
      **** יאמי!
        27/5/11 15:20:
      קוראת עכשיו את "בדרכים" של ג'ק קרואק..... הזכרת לי אותו
        26/5/11 20:47:
      כיף לבקר אצלך..קסם של סיפור...מילים.
        24/5/11 11:14:
      סוף ההתחלה. קסום:)
        22/5/11 09:39:
      יופי של סיפור : )
        22/5/11 01:11:
      עברתי והוקסמתי כוכבים ירוקים לירוק הזה המנצנץ בליבך,,
        19/5/11 20:58:
      כתיבה קסומה שהותירה אותי נפעמת והירוק זוהר לנגד עיני.
        18/5/11 06:34:
      עבר והווה מתהווה עם פעימות של עתיד ירוק.. *
        17/5/11 08:11:
      וואלה אתה כותב נפלא העדשות המשתנות שלנו, לפעמים מופיעות בצרורות בו זמניות תודה לך, הגעתי לצערי ללא כוכבים בדלי יום קסום לך
        16/5/11 13:56:

      מקסים הירוק הזה, ומשהו עבורך:

      http://www.youtube.com/watch?v=VdvbgW3YOVM&feature=fvwrel

      תודה

        13/5/11 19:44:
      מהנה מאד :) ....
        12/5/11 20:41:
      סוף סוף יש מה לקרוא פה בקפה
        10/5/11 10:52:
      כותב מצויין! תודה לך שרי
        10/5/11 08:52:
      יופי, כמו הייתי שם, רואה את התמונות, בדרך שאתה מצלם :~)
        9/5/11 16:32:
      עד לשם הגעת כתיבה יפה.
        9/5/11 01:43:
      איזה כתיבה נפלאה, נהנתי מאוד. תודה*
        8/5/11 20:06:
      סיפור מאד יפה . האם אתה כותב סיפורים מהדימיוון . לצערי אין כוכבים כבר כמה זמן לא ברור לי למה
        8/5/11 17:54:
      תודה!
        8/5/11 00:13:
      נפלא כלכך כתבת וסיפרת... תודה :))
        7/5/11 23:24:
      מרגש :) אהבתי ...
        7/5/11 21:20:

      תודה על מסע מיוחד

      כתיבתך נפלאה

      שבוע טוב ומבורך

        7/5/11 20:18:
      אמן הרומנטיקה!!
        7/5/11 19:20:
      יופי של סיפור. שוטף וקולח :) יש רגעים ומעשים שחקוקים בלב...היטבת לתאר אחד כזה.
        7/5/11 12:37:
      כרגיל - קוראת אותך בנשימה אחת..
        7/5/11 12:06:
      ספור של מסע בין שתיים. האחת שאיננה ואחת שישנה ואולי גם תהיה. פשוט, נוגע ללב, חף מפוזות.
        7/5/11 11:59:
      יפה כתבת!!! רוני (-:{
        7/5/11 09:51:
      סיפור סיפור. נוגע באצבעי בשולי המגבעת.
        7/5/11 09:34:
      לסיפור על ירוק שלך * ירקרק שלי...
        7/5/11 03:37:
      התענגתי. תודה (אגב, יש לי עיניים ירוקות).
        7/5/11 02:16:
      הכי אני אוהבת סיפורים עם סוף טוב ! לדעת לעזוב זו בהחלט חכמה גדולה - ויקי היתה חכמה, היא ידעה לתת לך את המקום לעזוב ולהיות שם איתך, לכן זכתה בכל התהילה, בכל האהבה, של זו שעזבת ושל זו שאתה ושל הירוק ! סיפור מתוק. תודה.
        7/5/11 00:06:
      מקסים..............
        6/5/11 23:56:

      ''
      הוספת תגובה

       

      על החשבון

        6/5/11 23:31:
      כשרון אתה אוסקר מגיע והכוכב בדרך
      זה מאוד יפה. מאוד מאוד
        6/5/11 20:22:
      תודה שאתה כזה מוכשר.גמעתי בשלוק אחד.
        6/5/11 20:14:
      טוב מאוד!
        6/5/11 18:31:
      אתה כותב כמו שאתה מצלם.... אני אוהבת את שניהם
        6/5/11 18:26:
      זה לא רק סיפור , זה כבר תסריט,והמקום שויקי אמרה שהיא חושבת שהוא שלך , אני הייתי חותם שם קבע למה אתה עוד פה? היה לך את האתר הטוב בעולם, חוץ מזכה הכתיבכה נהדר ת , באמת כמו שאומרים נקרא בנשימה אצורה, שתהיה לך שבת נהדרת ידידי בידידות ובהערכה ר בה אשר
        6/5/11 17:53:

      אוףףףףףףףףףףףףףף

      נשארתי כמעט ללא נשימה

      יופי של סיפור

      שכמעט פיספסתי

      תודה אהבתי את התיאור,

      אהבתי את האוירה...

      ושוב תודה תודה תודה....

        6/5/11 17:37:

      wow....

      אהבתי מאוד!

      משאירה לך את ברכתי לשבת המלכה.

      בצירוף כוכב מנצנץ באהבה.

      http://cafe.themarker.com/image/2161141/

       

       

       

      ''

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      אלכסנדר הגדול
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון