כל פעם שהנייד מצלצל, הדופק שלי מאיץ קצת ואני מביט במסך הקטן לפני שאני עונה. זה לא שאני מסנן - אני עונה לכל שיחה. אבל עדיין אני רוצה לדעת מי זה לפני כן. כי אולי זה משהו מגניב. כך יש את השנייה-שתיים האלו של דופק מואץ בה הטלפון מצלצל ואני עדיין רק מסתכל. זה כמו לפתוח מתנה.
כשאין על המסך שֶם שמור, כשזה רק רצף ספרות, מתווספת לכך תחושת סיכון קלה. זה עשוי להיות משהו מעפן כמו טעות במספר או טלפון מהבנק, או משהו טריוויאלי כמו שיחה מלקוח או מחבר שקבעתי איתו, אבל זה גם עשוי להיות השיחה שתעשה לי את היום, איזה משהו קסום שלא ציפיתי לו.
ולמרות ששיחה כזו באה פעם במיליון שנה, אני מצפה לה כל פעם מחדש. זה אומר שבפנים, אחרי שמצמצמים את המשוואה של כל שאר מה שבראש ובחיים שלי, אני אופטימיסט.
בתמונה: אחד ממגוון התסריטים האידיאליים |
ההלך
בתגובה על יושבים
ההלך
בתגובה על הבלה-בלה על התבוללות היא בלילת בילבולים מהבולבול
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה? הידיים בתמונה הן לא שלי - סתם משהו שגנבתי מהרשת.
אם הייתי לסבית, הייתי משיג(ה) איזו בחורה שאני רוצה. לדעתי הייתי הלסבית הכי בוצ'ית שיש.
הרטט מהלא נודע, הה?
בהחלט. :)
תלוי באיזה גובה מיקמו את הכוס.
ברוך שובך.
כן, שלום? :)
מעולה. את מביטה דרך משקפיים ורודים :)
חצי הכוס המלאה וכיו"ב. :)
אני כמו הארי פוטר בהקשר הזה. :)
בנק, אשראי, פרסומת, בנק, פרסומת, פרסומת, מס הכנסה, פרסומת
סמסים! זה בכלל מרגש! וּוּוּוּוּוּ!!!!
שמח לעזור. :)
אחלה פטנט. :)
השראמיט.
מה?
צודק...
=(^_^)=
מה?!
מתעצלת לצייר אמוטיקון קוואיי יפני?
כן! אידיאלי! מה?
על הפרינציפ?
אנ--- א שומ--- ---עיות בק--יטה----קשר- --