לזכרם
ראשון נפל אמנון. יליד אשדות יעקב בנם של עדה ודוד אח אימי, נולד עשרים יום אחרי. אח תאום לתמי תבדל לחיים ארוכים, ושניהם אחים צעירים לגדעון ז"ל. אמנון נפל בפריצה לעזה כשהוא מפקד צעיר על פלוגת שריון. אני זוכר שלקראת שחרורינו בקשו מאיתנו (אני הייתי בסדנת שריון) לחתום קבע ולנסוע לגרמניה לקבל את ה"פטונים" הראשונים. בסדנה חתמו כמה מהחבר'ה ובפלוגות שמסביבינו חתמו חיילים ונסעו, ביניהם היה אמנון. בחיים האזרחיים היינו נפגשים בחוג המשפחה המורחבת שאנחנו שכבת בני הדודים דור שלישי לסבתא שרה היינו מלוכדים וחוגגים יחד את החגים ושמחות משפחתיות. (גם היום). כולנו, מאיר, ורותי, גדעון, תמר, ואמנון, אחי הגדול יגאל, ואחי הצעיר ישי, אריה, בועז, וחגי, יעל ונילי, דור שלישי בגילים שלא רחוקים זה מזה, יחד בחוויות המשפחה המורחבת שבאה לעולם מבניה של סבתא שרה שראתה את השואה 17 שנים לפני, והחליטה לעלות לארץ ולבנותה. בשעות שאמנון נלחם, אני והזחל"ם הטכני שהייתי צמוד אליו אמורים היה לנסוע בעקבות טנקי הפריצה, עדיין לא הוחלט לאיזה כוון לעזה או סיני. שכבנו מחופרים בחממות פרחים של קבוץ בגבול הרצועה. אמנון נפגע בראשו חשוף בצריח כמפקד פלוגת הפריצה, הוא נהרג במקום. באחד מימי הזיכרון בבית הקברות הצבאי בקרית שאול מטרים בודדים מקברה של סבתא שרה נמצא קברו של אמנון ושם כתבתי:
ואנו עמדנו מולם בכריעה אולי מעוצמה של רוחם או אולי מחומו של גופם אנו עמדנו מולם בכריעה
אל בינות מצבות של פלדה בין טורי אבנים של בכיה עמדנו כולנו שחוחי הקומה אך נוגעים בשולי גלימתם
ומלמטה ראינו מרום מנוחתם שאין יד אנושית משיגתם ומלמטה ראינו עד כמה גדולתם עדי ארץ יגיה אורם
ואנו עמדנו מולם בכריעה עד נגע צוארינו בדם שטילל את ראשי פרחיהם בדמעה וכסנה הבוער לא יבש מעולם
ובין כה וכה כשקמנו דומם לתפילת אל מלא בתקווה עדיין הינו מלא קומתינו שחוחים ורחוקים מגבהם
ורק היונה ששולחה מתיבה לראות אם המים קלו בארצה רק היא רחפה עד מרום גלימתם ואנו עדיין מחכים לבואה.
גדעון אחיו הגדול של אמנון, היה לאחר שרות כקצין בצנחנים, אזרח בעל משפחה ואב לבנים (אשתו רותי ובניו דגן וערן). גדעון ביקש לחזור לצבא ולקבל את פלוגת אחיו שנפל. כל בניה של סבתא שרה נלחמו להקמת המדינה. במחתרות, ובבניה, ובעבודה עברית, ובקשתו של גדעון הייתה פועל יוצא לאהבת הארץ ששרתה ושורה במשפחתינו עד היום. גדעון התגייס שנית, עבר הסבה לשריון וקבל כמפקד את פלוגת אחיו. במסגרת צבאית ראיתיו פעם אחת. במלחמת ההתשה הייתי במילואים ב"טסה" שבסיני. בסדנא מאולתרת לתיקון טנקים שהיו מפטרלים לאורך התעלה מגינים על קו המעוזים ונלחמים. אחי הצעיר ששרת אף הוא בשריון היה באותם ימים בפלוגה שהיתה בקביעות על מוצב ה"מזח" החשוף. פלוגה שהופגזה כמעט 24 שעות ביממה וסבלה אבדות כבדות מהפגזות ומאנשי קומנדו מצריים שחדרו בלילות. באחד הלילות ראינו מ"טסה" עשן צבעוני מכוון התעלה בדרום ומשהו הפליט תוך כדי "אולי זרקו עליהם גזים" החלטתי לצאת מתחת לטנק עם בגדי המלאים גריז ושמן ולנסוע לכוון אחד מפלוגות השריון שמסביבי ולשאול אם שמעו משהו בקשר. הגעתי לאחד הטנקים הראשונים שבצידו המרוחק לתעלה היה פרוש ברזנט כאוהל וחבר'ה שישבו/שכבו ע"י מסטינגים גמורים למחצה. חלקם אכלו וחלקם עישנו נכנסתי ושאלתי. "מה אתה עושה כאן אהוד?" שאל אחד החיילים המאובקים שקשה היה לראות את פניהם. הבטתי בשואל את פניו כיסה זקן מלא אבק מדבר ומען מסגרת נקיה בעיניו, שנבעה כנראה ממשקפים נגד אבק שהוריד כשאכל. על פי קולו המיוחד הבנתי מיד שגדעון הוא השואל שישב למרגלות שרשרת הטנק בין חייליו. בצבא זו הפעם האחרונה שראיתיו. "לא לא שמענו שזרקו עליהם גז או דבר דומה, למה אתה שואל?" שאל גדעון. "ישי אחי שם" עניתי "טוב אבדוק עוד פעם" קם ונכנס לטנק. במלחמת יום הכפורים, נפל גדעון, עם מרבית חייליו בלווי גשר הגלילים וממטר הסגרים שירד על הפלוגה, כשגדעון עובר מטנק פגוע לטנק אחר, כך עבר מספר טנקים ונפל בגבורה עם מרבית חייליו. אני זוכר כששהיתי בסיני במלחמת יום הכפורים ושמעתי שגדעון נעדר בקשתי לצאת לחופשה של יום ולחפשו בבית הקברות הארעי בקבוץ בארי. נפגשתי עם אחי ישי ועברנו בין הקברים הארעיים כשאחי מזהה בשלטים שנכתבו בכתב יד ובחופזה את מרבית חבריו. לא מצאנו את שמו של גדעון והתפללנו שיחזור בשלום, אבל זה לא קרה. גדעון נקבר לצידו של אחיו ובאחד מימי הזכרון אל מול קברו הטרי של גדעון וקברו של אמנון אחיו כתבתי:
ושוב חונים אנו בצל קורות האבן ושוב פונים אנו אל זעם השתיקה ושוב יוצאים אנו במחול שעות האבל ושוב גרון ניחר חוסם טיפת דמעה
ושוב אל מרחקים יוצאים אנו בעצב על אלומות קציר ימי שלום ושקט על פני הבחורים בזוהר זיו הקיץ על טוהר מצעדם בטרם יום הקרב
ושוב חונים אנו בצל דמעה נופלת אל בין עצי הברוש וערמות פרחים והאויר ספוג ריחות אביב ובכי המון אדם דומם עומד ומחריש
אי שם ברמקולים נשמע לו קול הנהי תפילה של אב שכול קורעת דומיה וכל קצוות הארץ וכל נימי הנפש נושאים בסוד שבור אותה המנגינה
ושוב קולות הירי סוגרים שעת הטכס ואנו שוב חוזרים אל צל השכחה ובתקווה בלב ובקשה יוקדת שלא לשוא נפלו הם ולא לשוא הדם.
גדעון עוטר באות הגבורה. אביו דוד אח אמי, שעבד גם כמדריך חקלאי לימד גם את בני עזה חקלאות. עדה אם הבנים לא עמד לה רוחה ונפטרה שבעת יסורים כשהאור היחיד שהאיר פניה, היו נכדיה בני גדעון, ונכדתה נטלי בת תמי אחות תאומה לאמנון. על קברה הטרי מטרים ספורים מבניה כתבתי:
על אם גיבורי
אמנון כקצין מצטיין צועד בראש מצעד צה"ל חודשים ספורים לפני נופלו (מסומן בעיגול צהוב)
כשהיינו נערים בתנועת נוער בית"ר, יעקב ועטרה היו בשכבת המדריכים. שנה שנתיים מבוגרים מאיתנו, ואחר כך גם אנחנו הפכנו למדריכים. רבים מאיתנו ביניהם אני, הפכנו לזוגות נשואים והקמנו משפחות. יעקב (לבית שטרן) ועטרה (לבית הלל צור) הפכו לזוג והקימו משפחה לתפארת. אני זוכר מדורות בשפת הים בנתניה, או טנטורה, את צבע שערה האדום של עטרה כנערה את יעקב שר סולו. וחבר"ה יושבים, אוהבים ושרים. ביניהם עוזי לנדאו זאב בוים (שנפטר לאחרונה) ואהוד אלמרט. נפילת בנם של יעקב ועטרה החזירה אותי באחת לאותם רגעים מול המדורה מול פניהם של כולם, מול החלומות, האהבות והרגשות של אותם ימים. ולשיר "היום שרה הקטנה, נפרד בצאתי למלחמה, את המדינה נשחרר" ששרנו אז מבלי לחשוב לשניה אחת, על תכנם של מילות השיר. ו.....הגורל האכזר.
כשנודע לי על נפילת בנם של יעקב ועטרה כתבתי:
שיר על טייס שלא הכרתי
יושבים ושרים "היום שׂרה הקטנה" עיניים זורחות אל מול המדורה רגליים שלובות האחת בשניה גלים מתרפקים על החוף בשלווה
אהוד בוויכוח על מה שקרה ג'ינוס נושא את קולו בחוזקה מבטו באילנה, חום ותקווה "ניפרד בצאתי למלחמה"
עוזי מסתכל מסביבו בתהייה מזייף כרגיל, בחיוך שלא מש לדקה מחפש את זאב לוויכוח של רגע שנמשך אל הלילה בחוף של טנטורה
שולה, חסידה, נאווה וברכה "את המדינה נשחרר" בשירת נערות גי'נוס מדגיש את ה"ח" והרריש אילנה מחייכת אדומה מהאש
יעקב בסומבררו גדול לראשו "תשיר לנו יעקב- הגנרל המקסיקני קסטנייטו" מביט בעטרה מבט אוהב ומשועשע עטרת תלתלים אדומה לראשה
העינים באש, חבורת נערים חולצות בכחול, הצחוק בפנים משובת נעורים, אהבה בליבם האחד בשני הם נושאים חלומם
האש שככה, ירח עלה... וירד ועלה עוזי היה כבר שׂר ממשלה זאב שהיום שׂר עליה וקליטה ואהוד...היום...עומד.... בראשה
"היום שרה הקטנה, נפרד בצאתי למילחמה" טייס נפל באפלת ליל לחימה פרי אהבה, של חלום ותקווה נקטף מגינתם של יעקב ועטרה.
אלו הפרחים שלי שהכרתי, ומסביבם פרחים יפים רבים שלא הכרתי, אבל כל אחד מהם סיפור גדול, שנקטף בדמי ימיו במלחמת הקיום של מדינת ישראל. אני כותב מילים אלו להזכיר ולזכור לעם ישראל, לחברי ובמיוחד לבני משפחתי הגדולה. שרבים מבניה לא הכירו את גדעון ואמנון ושבזכותם הם היום חיים, חוגגים, מגדלים משפחות וממשיכים בבניית הארץ. אסיים בשיר שכתבתי :
ספירת מלאי
אז מה יש לנו עכשיו: גיבור אחד, וחובש אחד, ורופא אחד, וטנקיסט אחד ומילואימניק אחד ומחבל אחד ונפצע אחד, ועקור מביתו אחד, ומנהל סופרמרקט אחד, ובעל מפעל אחד, והפצצה אחת, וטיל אחד, וסיפור גבורה וענני עשן, ופרשנות אחת, ומחשבות, שאלות, ותהיות ושר ביטחון אחד וראש ממשלה אחד ושרת החוץ ונשיאים וידענים ו.... ................................. נשמה.. אחת.. חסרה, וחיוך אחד שלא יחוייך וחלום, שלא הוגשם ואהבה שלא תתמלא וטיול שלא יטוייל וילדים שלא יכירו והורים שלא ישמחו ואישה, חברה שלא ... תדע. ונעורים, נעורים, נעורים .... שאינם ונגיעה, נגיעה, שלעולם ל.. ע.. ו.. ל.. ם לא תחוש, תמשש, תלטף תכעס, תשמח, תרקוד, תתעלס תרוץ, תשחק, תתנשק תאהב...
ולאמהות שבמלחמה כתבתי:
הו אמא עבריה הו אמא עבריה הו אמא עבריה
|
