אני צופה בה,

בכוכבת הזאת על המרקע

שמטופפת על העקבים הגבוהים האלה

וכולם מוחאים לה כפיים

בלהט

חזק

ומה שמדהים אותי,

זה שאצלי במשחק,

זה לא משנה

אם מכירים

כי הייתי לבושה באבק של פייות,

או רק בנשמה

מחיאות הכפיים

סוערות

בכזאת עוצמה

שמשאירות להם שריטות

חרוטות על הידיים

והם המשיכו עוד ועוד

למחוא כפיים

וככל שזה התגבר

והם חיבקו אותי יותר

כך שמעתי אותם פחות

ולאט לאט

גם הפסקתי לראות

איך הם כולם

מתלהבים,

מגיבים

בכזאת אהבה,

עוטפים אותי בסביבה

של חום אמיתי,

מין סוג של כבוד מלכותי

שלא באמת קיים

שמעוור את החושים

ואז זה הזמן

שבאמת מרגישים

את השריפה הזאת

בכל תא בגוף

טובלת ברעל

גובל בטירוף

מזעזע לי את הלב

מזכיר שאין מצב,

אפילו לא עכשיו,

שאראה את עצמי במראה,

שאתקן בחוט זהב

את פיסות הנשמה הקרועה,

שאוכל להביט בעיניים,

לטבוע עמוק

באישונים של השניים

שהצליחו לנסר לי את הרגשות

וגם אם הידיים שלהם חלשות

את הכפיים שלהם אני צריכה להכיל,

הכוח שלהם הוא בלתי רגיל

והם יושבים להם שם

בהרי החושך

כמו נזירים מנותקים

ברוגע מושלם,

הו אלוהים,

תן לי להיות חזקה,

שלא אשתוקק

לשמוע אותם לעולם!