אקספרסיוניזם מופשט, חלק ב
ציירי שדות הצבע בשם זה נקראים מספר אמנים שציירו ציורים על בדי ענק עליהם אזורי צבע שיוצרים קומפוזיציה של שדה אחיד שיוצר: "שדה צבע". מטרתם היתה ליצור אמנות מופשטת שתבטא את הנשגב והאין סופי, כיון שהושפעו עמוקות ממוראות השואה וזוועות פצצת האטום, ודת ופולחנים וסמלים איבדו את כוחם בעבורם. שני האמנים היו יהודים. במקביל לפולוק ודה קונינג שציוריהם שלטו באמריקה בשנות הארבעים, קמה קבוצת אמנים שדחו את מטרות ההבעה האישית בציור והעדיפו הפשטה כוללת יותר. הם שאפו ליצור אמנות מופשטת שתביע רעיונות נעלים ורוחניים. הם הושפעו ממונדריאן, אבל שלא כמוהו הם הניחו צבע על שטחים גדולים של הבד, צבעו את הבד עד הקצוות שלו במטרה לעורר אשליית המשכיות צבעונית אינסופית.
השאיפה לרוחניות אוניברסאלית סמוך לשנת 1947 החל רותקו להשמיט כל התייחסות לטבע או לכתב יד אוטומטי קווי, משום שהוא האמין שהם בניגוד ובעימות עם רעיונות הנשגב הרוחני שאותו הוא שאף להשיג. משנה זו יצירותיו התפתחו לסגנון הייחודי שלו "ציור שדות צבע" על ידי שימוש נרחב בכתמי צבע חופשיים של משטחים מלבניים בעלי קצוות בלתי מוגדרים, שאותם הניח על הבד בסדר קבוע. לקראת 1950 הפכו כל יצירותיו לווריאציות על נושא זה, כאשר ההבדל היחיד בין יצירה ליצירה הוא במידות ובצירופי הצבע. הוא החל לצייר על בדים עצומי ממדים בהשפעת פולוק, ויצירותיו נעשו מונומנטאליות, העוטפות את הצופה באווירה של הרהור והגות, של התגלות רוחנית כמו במדיטציה.
מספר 24 ביצירה זו כבר רואים את כתמי הצבע בעלי צורה דומה של מלבנים בלתי מוגדרים המסודרים סידור ברור, כשהגדלים השונים של המלבנים נתונים בקבוצות נפרדות, כל מלבן באזור שלו. רותקו ביטל ביצירה זו את כל אותם אלמנטים שאפיינו את ציוריו המוקדמים: אין הדגשה וחשיבות לתנועת היד עצמה כמו בציוריו המוקדמים, וכמו אצל ציירי הפעולה. בסגנון החדש יש הימנעות מכל התייחסות למיתולוגיה או לטבע. האוטומטיזם - האלמנט האוטומטי נעלם מהציור, וכך גם הדימויים הביומורפיים. החידושים בסגנונו החדש של רותקו: א. צביעת משטחי צבע באופן אחיד, כאשר לכל משטחי הצבע יש אינטנסיביות צבעונית דומה. ב. יש ניסיון להרוות את העין במשטחי צבע שנראים כנספגים אל תוך הבד. ג. הצבע הוא האמצעי האקספרסיבי היחיד שבאמצעותו יגיע הצופה להתעמקות הגותית רוחנית. הבנת היצירה מותנית במפגש שבין הצופה לבין אזורי הצבע שהאמן מגיש לו. ד. ניכרים ביצירה סדר ותכנון של צורות מלבניות זו מעל זו, בצבעים ובגדלים שונים. ה. מובלטת הרגשת הריחוף של הצורות על ידי טשטוש מכוון של גבולות כתמי הצבע. ו. השמטת כל משמעות מחייבת הנוצרת משמה של היצירה, וניתן לה רק מספר.
ללא כותרת, 1951, שמן על בד יצירה זו מציינת את השלב הבוגר והמגובש ביצירתו של רותקו, שילווה אותו עד סוף חייו. ביחס ל"מספר 24", ביצירה זו יש צמצום במספר האלמנטים - שניים או שלושה אלמנטים מאוחדים לתוך מלבנים גדולים, שרוחבם פחות או יותר זהה. הנחת הצבעים זה מעל זה נעשית בארגון קבוע, ממדי הבד ענקיים, והפורמט המלבני המאונך של היצירה יהיה הפורמט של כל ציוריו הבאים. היצירה" ללא כותרת" מתנשאת לגובה של 2.5 מטרים בערך. אמצעים אמנותיים הצבעוניות נוצרת משקיפויות של צבע מדולל, המונח בשכבה דקה מאוד וכמעט שלא נוצרת תחושה של מרקם. שילוב הצבעים הוא בהיר, אינטנסיבי והגוונים מתייחסים זה לזה באופן כרומטי – שימוש בצבעים בעלי גוונים קרובים ועוצמה צבעונית דומה. כתוצאה מכך נוצר בוהק פנימי מאיר עיניים של צבעוניות זוהרת, מסנוורת וממגנטת את הצופה אל המרכז, ולא מאפשרת לו להתנתק מהציור. הקומפוזיציה בנויה מצורות מלבניות על רקע צבעוני, שגם הוא מלבני. שטחי הצבע מונחים במרכז היצירה אך הקצוות המטושטשים והבלתי מוגדרים יוצרים משחק דו משמעי בכיווני החלל. כתוצאה מהטשטוש המכוון של הגבולות הצבעים מתרחבים, חודרים זה לתוך זה ויוצרים משחק פנימי הדדי של תנועה –נדמה כי הצורות "נושמות" או מרחפות לנגד עיניו של הצופה בזמן ההתבוננות, והן נכנסות ויוצאות מהרקע לסירוגין, פעם מובלט הירוק ופעם הצהוב הזוהר. נשגב הויתור של רותקו על גבולות הצורה והצבע שנראו בעיניו גשמיים מדי, הצביעה של היצירה עד קצות הבד, והמסגור שלה כך שמתעוררת אשליה שהיצירה ממשיכה וגולשת מעבר לגבולותיה ומתמשכת עד אינסוף, מאפשרת לאמן להגיע אל הנשגר והאינסופי. הוא מצליח להגביר תחושת המרחבים חסרי הגבול. גם ממדי הענק של היצירות הממלאות לחלוטין את שדה הראייה של הצופה, הופכות את התמונה למעין יצירה סביבתית ששחררה את הצופה ממחשבותיו השגרתיות ומסביבתו היומיומית והכניסה אותו לתוך היצירה, כשהוא מתמזג ברוחו עם הצבעים הממגנטים והמשייטים בה. החוויה הזאת גרמה לצופה התעלות רוחנית, בדומה להתרכזות במדיטציה. היצירה הפכה להיות אובייקט להגות ולהרהור. לקריאה נוספת:
ברנט ניומן (1905-70) ניומן היה בן להורים פולנים שהיגרו לארצות הברית, והוא קיבל חינוך אמריקני טיפוסי יחד עם חינוך יהודי מסורתי. הוא החל להתמסר לציור רק באמצע שנות הארבעים, אך היה מפורסם בחוגי האמנות כתיאורטיקן וכמארגן תערוכות. כשאר אמני האקספרסיוניזם המופשט הוא החל את דרכו בציור מופשט למחצה של צורות ביומו רפיות, המושפע מטכניקת האוטומטיזם הסוריאליסטי, ומהאמנות הפרימיטיבית האינדיאנית. הנשגב הטהור בשנת 1948 החל ניומן לפרסם רעיונות על "הפשטה טהורה" בעיתון "עין הנמר". בכתביו הוא ביסס את מטרתו ליצור אמנות של רצינות ו"רעיון טהור" שיבטא את הנשגב והמסתורי. הוא שאף לאמנות שתהא משוחררת מעיצוב צורות, מעיטור ואפילו מאידיאל היופי המערבי. בחיפושיו אחר הדרך להשגת "הרעיון הטהור" באמצעים הפלסטיים הוא החל לשלול את הדפוסים הקיימים באמנות: אין לפרק את החלל או לבנותו מחדש כמו הקוביזם. אין להרוס את החלל בפראות כמו הפוביזם. אין להשתמש בקווים אופקיים החוצים את קווים האנכיים כמו אצל מונדריאן. אין להשתמש בקו הקטוע והמעוות כמו אצל האקספרסיוניזם. אין להשתמש בראייה המדויקת של הריאליזם. אין להשתמש באובייקטים, גם אם הם מופשטים, כמו באוטומטיזם הסוריאליסטי. אין להשתמש בדימויים פיגורטיביים או מופשטים כמו אצל אמני הפעולה. שדות צבע ניומן חיפש אמנות חדשה, שבה הצורה תהיה חסרת צורה ותביע את הנשגב. כך הוא הגיע לציור צורות חסרות אובייקט, המתבססות על צבע. אלה היו משטחי צבע אחיד- שדות צבע- נקיים וחלקים, שאין בהם שום רמז למשיכות מכחול, לנפח או למרקם של הצבע. להבדיל מרותקו, ניומן הביא את הרעיון של שדות צבע לקיצוניות. שדות הצבע של ניומן הם טהורים, פני השטח צבועים באופן מכני, מספר הגוונים קטן ומזערי, והצבעים חדים יותר. הציור של ניומן מזוקק ומתומצת. הבד המלבני הוא בעיקרו שדה של צבע הנחלק על ידי קו - פס אנכי אחד או כמה קווים אנכיים, החוצים אותו לאורכו. ניומן ראה בצמצום גיאומטרי זה את התגלמותו של הנשגב להבדיל מהקומפוזיציות של מונדריאן, שבהן הקווים הם אופקיים ואנכיים וחוצים זה את זה. הקו ביצירתו של ניומן ניומן כתב על סוג הקו שבו הוא ישתמש. קו זה לא יהיה קו מתאר שמגדיר צורות או שטחים, אלא קו שיביע את התנועה הבראשיתית של האדם, כפי שתיאר במאמר בשם "האדם הראשון היה אמן: עם המקל רשמה ידו בבוץ את הקו הראשון, עוד בטרם למד להשליך את המקל ככידון". משטחי הצבע הנקיים שלו הופרדו בקו מאונך או כמה קווים מאונכים, כמו הקווים שיצר האדם הראשון, שלא ידע להתבטא מילולית, אלא באמצעות חריטות בתוך החול או הבוץ, שהיוו בעבורו אמצעי לבטא עולם ומלואו. הקווים הללו משתנים בעוביים מיצירה ליצירה, ולעיתים באותה יצירה עצמה. ניומן יצר את הקווים על ידי כיסוי פני הבד בפס של נייר דבק בזמן שהוא יצר את משטחי הצבע על הבד. לאחר שסרט הנייר הוסר, נותר קו ישר ונקי שצבעו כצבע פני הבד או כצבע שנית לבד לפני שכוסה. ניומן קרא לקווים האלה "זיפ" - (ZIPS) כחיקוי לצליל שנשמע עם הסרת נייר הדבק מהבד. תפקיד הקו בעיני ניומן נועד ליצור הפרדה בין מסה למסה בשדה הצבע, כמו ההפרדה בין האור לחושך – כמו פעילות יצירתית המקבילה לבריאה עצמה – כך הוא ישיג את הנשגב. הקווים מפעילים את שדה הצבע ומונעים ממנו להפוך למשטח חסר צורה. הפסים המאונכים מעניקים לשדה הצבע איכות מקצבית, מטעינים את שדה הצבע באנרגיה, ומעניקים לאזורי הצבע התמשכות אינסופית.– זוהי תחושת הקדושה שביקש ניומן להעביר לצופה.
איש גיבור נשגב, 1950-1, שמן על בד זוהי יצירה גדולת ממדים שיוצרת סביבה משל עצמה, כמו ביצירותיו של רותקו. הצופה נעטף במשטחי הצבע הענקיים, שמילאו לחלוטין את שדה הראייה שלו - חוויה שגרמה לצופה התעלות רוחנית בדומה להתרכזות במדיטציה. כך היצירה הופכת להיות אובייקט להתעלות מיסטית. שדה צבע אדום, נקי ואחיד לחלוטין, ללא כל רמז לדבר-מה מוכר. מספר קווים מקבילים בעלי עובי שונה, צבע שונה, ובמרחקים שונים זה מזה עוברים לאורך היצירה בקווים אנכיים. הפס השמאלי הראשון נעשה על רקע אדום בהיר ונראה בקושי, אחריו ובמקביל לו קו שני על רקע לבן לחלוטין, אחריו ומרוחק ממנו קו שלישי על רקע אפור, אחריו קו שנעשה על רקע אדום בהיר מעט יותר מהקו הראשון, ואחריו – ממש בקצה הימני של היצירה – קו אנכי בהיר ועבה יותר. בצמצום של ניומן יש מעט המכיל מרובה וההתרוקנות מדימויים אשלייתיים מעניקה ליצירה מלאות של תוכן. נושא היצירה בצמצום של ניומן יש מעט המכיל מרובה. ההתרוקנות מדימויים אשלייתיים מעניקה ליצירה מלאות של תוכן, ועל התוכן הזה חלוקות הדעות. לפי פרשנות אחת, יש קשר בין ציוריו של ניומן לבין התלמוד והקבלה, והציור הוא מטאפורה קבליסטית ליצירת האדם הראשון מן האדמה, המיוצגת בציור בקו האדום הכהה יותר – קו ראשון משמאל. לפי הסבר זה הפסים הם אקט של בריאה – כפי שהאדם הראשון הופרד מן האדמה והגיח ממנה אל העולם, כך הפסים מפרידים את השדה האדום. פרשנות אחרת נותנת לציור הסבר חילוני, לפיו הציור מביע את הבריאה מתוך הלא כלום, הקשורה לאווירה ולשבר שאחרי מלחמת העולם השנייה. לפי דעה זו אין לפרש את המלבנים והפסים ויש להותירם בלתי מפוענחים, כך שכל צופה יגיע לתחושות השייכות לעולמו הפרטי.
ברנט ניומן, השם ,II 1950, שמן על בד רבים מציוריו של ניומן קשורים לתכנים דתיים, המבטאים את תחושת הקדושה המטאפיזית. "השם "II הוא אחד מהם. דבר זה מתבטא גם בשמות שהוא נתן לציורים. נושא היצירה ביצירה זו הביע ניומן את המושג אלוהות. באמנות האירופאית והיהודית ניתנו תיאורים פיגורטיביים בהצגת אלוהים – אדם בעל זקן, יד מושטת, יונה. לעומת זאת ניומן לא תיאר את אלוהים כנוכחות פיזית כלשהי, אלא בחר בייצוג האלוהות כמהות שאינה ניתנת לתיאור, משום שלא ניתן לכלול את אינסופיותה בצורה מוגבלת כלשהי. בניסיון להציג מהות אינסופית של "השם" הוא צייר בלבן על לבן -שדות צבע לבנים המופרדים על ידי קווים אנכיים לבנים. כך יצר ניומן את התמצית של הנושא הנשגב באמצעים מינימליסטיים. הצבעוניות הלבנה מבטאת את מושג האלוהות – אור מסנוור, לבן טהור שאין לתארו, ואין לו ביטוי – מעין נוכחות לא פיזית ולא גשמית. הבעת האינסוף והנשגב מוצגת כאן על ידי בד לבן המחולק לצורות גיאומטריות פשוטות ביותר באמצעות שני גוונים שונים של לבן – הלבן של הקווים האנכיים, והלבן של משטחי הצבע. אין הבדלים במרקם של צבעי הלבן. גם המשטחים וגם הקווים הם נקיים ואחידים, ללא עקבות של מרקם הצבע או של המכחול.
|
