שבת.

48 שעות.

קפה פה. משפחה שם.

על השולחן בסלון מונח עיתון מדעי

שמנבא

שב 2050 המחשבים יתחברו למוח של בני האדם

וההבדלים יטושטשו.

פחד אלוהים.

יש אנשים שרצו 22 ק"מ השבת.

יש אנשים שחשבו

על זה שהחיים זה לא לתמיד ...

יש אנשים שהתשוקה בערה בהם

לקפוץ/לכבוש/לעשות (משהו, או מישהו)

ואני חיפשתי את מהות השבת

עד שנחה עייני לפני חצי שעה

על הבת שלי, לירי

ישנה בסלון

כמו מלאך.

עטופה/מכורבלת בעצמה

נינוחה ושקטה.

המלאך שלי ישן על הספה בסלון

אחרי בוקר עירני.

ואוטוטו היא תתעורר

כמו בשיר "בשמלה אדומה ושתי צמות"

ותשאל אותי: "למה?"

או שאלה אחרת תמימה שכזו.

ואני לא צריך יותר.

אני לא, צריך, יותר.

זהו. היא נוכחת פה.

אני נוכח בה. בנשימה שלה. בשלוותה.

וזה מספיק לי.

זה המממוון

ואם רק נדע את זה

אם רק נזכור את זה

אם רק ננוח לתוך זה

איזה עולם נפלא זה יהיה.