|
ליושבי היציע, חיי נראים כמו כאוס אחד גדול, וזו הגדרה שתהלום, תרתי משמע, את מהלך ההווייה העכשווי. לי מצידי, ברור, כמו לכל שחקן בהצגה הזו, שעל-אף משכורת הרעב, התנאים המחפירים וחוסרה של התהילה, אצלי, מאוד שקט. ומשתלם. הרי אחרי כל אותן שנים, בהם ספגתי הרבה ולמדתי מאום, אין בי יותר רעש. אולי, אם לדייק, קצת כמו אילם. שצועק. זה שקט, המקום המבולגן הזה, ונראה לי, שככל שמרבים ב-לבד, הלב מתרכך, כנראה שבעיקר מכאב. והאושר ששם, בחוץ, נראה כמו במשקפת - קרוב נורא, ורחוק מאוד.
מציק, ודוקר לי. זה לא מניח לי, שאת באמת קיימת ומתקיימת. חכמה היא דבר כה מופלא ונדיר, והבנה של החכמה שמוחזקת אצל אדם, או אדמה במקרה שלך, היא זו שמשנה בעיני הלא מאוד מבינות, בין תבונה לחכמה, שתיהן פנינים, שנראה כאילו את פינכת המים שמלאה בהן. נשים בכלל, נושאות בקירבן הבנות גדולות, עד כדי התחושה הקבועה שמלווה אותי, על כמה שאשה היא דבר כה נדיר ויחיד-סגולה, שאין בזה אפילו לרמוז על כך, שאתן למעשה יותר מחצי מהאנושות. לעצבותי, אני מגלה שיותר נשים נדבקות במחלה חשוכת מרפא ונוראה, המכונה גבריות, כזו שמשנה אבולוציה גם ברזולוציה שאינה הסטורית. ותחת אותה קורה, של גג, את מאחזת את התבונה הזו, הנשית, אבל עם ראייה שהיא כל-כך שלך, חדה, וחפה מריק וסתמיות. גם תמיד ידעתי שאת השקט שלי אני מוצא, במקום בו זו שלידי, מוצאת אותו בתוכי, ובשבילי.
את האני שלך, כנימפומנית מילולית, כבר קראתי לפני ובעבר, והבחנתי שאנו חולקים די.אן.איי דומה. אבל לעולם לא אגדיר עצמי כ-כותב, שהרי לא ארצה להעליב את הז'אנר.
והעיר שהייתה שלי פעם, ירושלים - אני לא בא בשעריה, ולא מבקר בה. רק טבעת, ששייכת לסוף דרכי בה ושמכילה את כל מה שרע בה, רק היא נשואה לעיתים על אצבעי, לרוב נשכחת, ולא על יד ימיני. יש על הטבעת הזו, שנתעברה ונולדה בעיר העתיקה של הזמן החדש והצהוב של עכשיו, חריטה עדינה בה כל המונומנטים של העיר. זו, חוברה לה יחדיו ולא בצוותא, ובפנוכה של העיר הטבעתית שאיני עונד, כתובות מילותיו של ש"י עגנון, שבוודאי לא היה צריך לגור בה בכדי ללהג אודותיה מין משפט שכזה, שרק הזמן והתפוגגותה של אהבתי אליה, כמו אל כל אהבותיי המזוייפות ההן, קיבל משמעות חדשה, ומדוייקת - 'ירושלים', כך חרוט, 'אינה נגלית אלא לאוהביה'.
כמה אירוני. כמה נכון. ובעצם, כמה משחרר. שחרור ירושלים. תמיד נעים, להשתחרר מדברים גסים, שמצליחים לשקר דרכם דרך חריטה. גם אם זו עדינה.
גם אני, כמוך, בבואי למקום בו יש תור, או מסיבת עדר, איני הולך. בכלל, אני הילד הביישן, שם, את רואה אותו, בצד נו. חרדתי מעט, עצוב, יודע שהוא ראוי. יותר מראוי. אבל מבוייש. תזמיני אותו לרקוד, או לפחות, תחייכי לקראתו.
אפילו הביקור ההוא, שסודר לי בגן-העדן, היה קצרצר, וקמצני. לא יכולתי לישון במיטה שהוכנה עבורי, לא להביט באור המלאכי, וגם לא לגעת בעור המלאכית, שהסתברה בדיעבד, כאהבת חיי.
אני - ולא היה אתה, איך אפשר בלי האתה. או האת - אשנה את העולם. לפחות את העולם. או לפחות לשנות. או לפחות, כך חשבתי. את מסכימה איתי, אני רואה את הנהון ההן של רוחך המיוחדת. או שמא זה חיוך אוהב, כמו אל ילד, בו את מנסה להרגיע את התלהבותו הסוררת. אני מקווה שלא! שלא תרצי לצנן אותה, את התלהבותי. 'תמיד תמיד' מצננים לי אותה, ואני בכלל אוהב הכל, בטמפרטורת החדר. בעיקר את היושר, וההגינות. ואני לא כאן בכדי לבזבז את חיי לריק, כך האמנתי, ולעיתים עדיין.
אבל היום - היום אני מגוייס למילואים של המהפכנים, ולא חתום יותר בקבע. ומחר - מחר אני חושב שאפרוש לגמרי, ואת המהפכה כבר יעשו ההם, שעוד אכפת להם. ואולי - אלך אני, ואחרוט את המילה בית. בעדינות.
על טבעתה של ההיא.
הגסה.
"..ובלילה המבלבל, שכח לרגע מה שלִמדוֹ הניסיון - ששום אדם, אינו מסוגל להבין באמת, אדם אחר."
גרהם גרין - "עיקרו של דבר".
(בקליפ למעלה, כרגיל.. תמונות של תל אביב, מהזמן האחרון) |