יום הזיכרון בפתח.

ממלכתיות, טקסים, בתי קברות, כל הרזומה.

ובין כל האבו ג'אראס הקולקטיבי, מבצבץ לו טרנד חדש, הופעות יום זיכרון עם מיטב אומני ישראל, ב ת ש ל ו ם.

אני כל כך שמחה שהגיע היום הזה שמציב לנו אמת עירומה אל מול פנינו.

ביום זיכרון עומד עם ישראל ומרכין ראשו ולי זהו יום הזיכרון הראשון בו סבתי שהינה אמא שכולה לא תהה עוד איתנו.כמה טקסים עברנו, עד היום בו פרשתי מהם בשיאי.

לא מוכנה להגיע ולחלוק כאב אישי עם קולקטיב.

הדבר התחדד אף יותר באותו יום זיכרון בו הגעתי בעבור סבתי אך ביקשתי לא לשבת בשורות הראשונות אלא לעמוד מאחור על המדשאות של בית העם/תיאטרון הצפון בקרית חיים.

שם יש חיים שלמים ואחרים.

שם בין אנשים הנפלאים שמגיעים על מנת להיות שותפי גורל, עומד גם  ציבור מלא פיצוחים ורינונים שמגיע על מנת להתעדכן באשר למתחדש אצל ההוא שלא ראה שלושים שנה וכן באשר למטעמים הקולינייירים שעומדים לגדוש את שולחן ערב יום העצמאות.

זה היה היום האחרון בו הגעתי לטקסי הערב בקריה.

אז מה בכל זאת קורה ביום הזיכרון?

בזה של השואה ובזה שלאחריו?

בשנים האחרונות בתוך כל שיגרת השכול בה אני חיה מהיום בו אני זוכרת עצמי, אני משתדלת שלא ליפול לתהומות הנשייה ואם כואב, אז רק לבד או עם אנשים שקרובים לי, האנשים שבקירבם אני חיה (מיתרונות ישוב קטן), לקרית חיים המתפתחת כפי שהיה אומר רמי קליינשטיין: "...כי הארץ מתפתחת כמו ....." (טוב השתקתי אותו) אינני חוזרת עוד, לא מזהה  את מרבית האנשים האהובים בקירבם גדלתי, מרביתם לא שם עוד.

וכאב הוא הדבר האישי בעולם, לא ממסחרת אותו בציבור.

***

אז כשאתם נוזפים בי על כך שאני לא נראית פוליטיקלי קורקט בלבן וגי'נס כחול, או מחייכת מעט יותר מהראוי, אל תזקפו זאת לחובה, מעולם לא היה לי טיימינג מי יודע מה...יתר ימות השנה? אני מתעמתת עם לא מעט שדים של שכול ורוחות של שואה, של דודים שאינם...פנים רבות לו לשכול ולשכוליו פנים רבות עוד יותר.