הייתי ממש ילדה קטנה, התובנות שונות בגיל הזה. לא אמרו לי - אבא שלך מת, אבל איכשהו הבנתי שהוא כנראה מת אז הלכתי והודעתי לכולם שאבא שלי מת, ובעיקר נהניתי מתשומת הלב שבאה אחרי הזעזוע של האנשים.
גם להם אבא שלי מת, אמרו לי שהוא היה האבא של כולם, וככה לקחו לי את האבא הפרטי שלי. להם יש זכרונות על האבא שלי, לי כמעט ולא, הייתי בת 6 וחצי, זכרונות של ילדים הם משהו מיוחד, אז גם על הזכרונות נלחמתי לאורך השנים, כדי שזה יהיה אבא שלי ולא שלהם.
צחקו עלי שהתמונות שיש לי אינן מציאותיות,שיצחקו. אני זוכרת אבא גבוה וחזק,(היה צנום ובגובה שלי היום). אני זוכרת אבא מפסל ונעשה לבן מאבקת הגבס באויר אבא שאומר לי לא לשחק עם הסכין שמצאתי כי אפצע, ונפצעתי... גיבור שהלך בגשם הנורא להביא לי ביצה כדי להכין גוגל מוגל (ואני לא הצלחתי לשתות את זה). אני זוכרת עוד כל מיני דברים של חיים רגילים, וגם את היום שבא מהצבא ממש לפני שנהרג, עם הרכב על הדשא והרובה הענק עליו. התמונה נחרטה לי בזכרון, אבל לא כתמונה אחרונה, רק עוד תמונה.
הכי אני זוכרת את החיבוק החזק כשהחזיק אותי על הידיים לפני ניתוח ברגל את המגע. לזכור מגע אחרי 44 שנה זה המשהו המיוחד שיש רק לי ולו ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.
אחר כך היה לי אבא שני, אבל זה כבר סיפור נפלא אחר של זכרונות. |