עמותת "המערה" לעידוד תיירות למערת המכפלה, הגישה לאחרונה עתירה לביהמ"ש המחוזי, בבקשה לחשוף מסמך ממשלתי רגיש העוסק בהפרדת המתחם בין היהודים והערבים, במטרה להרחיב את זמני התפילות ליהודים. העתירה של העמותה הימנית-קיצונית הוגשה לשופטת גילה פז-זהבי, וזו קבעה מיידית שיש לחשוף את המסמך הרגיש ואת מחבריו, שעל פי טענת העמותה הם אנשי שמאל מובהקים שניסחו את המסמך במטרה להפלות את הערבים לטובה ולהצר את צעדיהם של היהודים.

עד כאן טוב ויפה.

אלא אז התברר שבעלה של השופטת גילה פז-זהבי, מאיר פז, הוא ימני קיצוני, חבר הנהלת עמותת "המערה" ותורם מאד גדול שלה. למעשה השופטת בהחלטתה סייעה באופן ברור לעמותה של בעלה, מבלי לספר לאיש את השייכות שיש לה לעמותה. ללא כל ספק זו שחיתות ברמה הגבוהה ביותר.

כמובן שאנשי השמאל ש"עלו" על השייכות המשפחתית של השופטת, חשפו את הדבר בעיתונות, השופטת נחשפה בקלונה ופוטרה בבושת פנים מתפקידה.

כל מה שקראתם כעת, הוא בגדר "מעשה שלא היה ולא נברא". אין עמותה בשם "המערה", אין שופטת בשם גילה פז- זהבי, לא הוגשה כל עתירה, ולא נחשף כל קשר בין השופטת שלא היתה, לעמותה שלא נבראה.

אבל הסיפור, בפרטים אחרים, קרה ועוד איך.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות רונן קיבלה החלטה תמוהה, בעקבות עתירת עמותת השמאל "גישה". רונן החליטה לכפות על המדינה לחשוף מסמך, וגם את בעלי התפקידים שחיברו אותו, העוסק באספקת מזון לעזה. בהמשך התברר שבעלה של השופטת זאב ברגמן הוא חבר הנהלת הקרן החדשה, וגם תורם לעמותת השמאל הקיצוני "גישה" שהגישה את העתירה.

אין ספק שזוהי שחיתות ברורה ומהותית.

השופטת עצמה, אגב, היתה לפני מינויה העוזרת של ח"כ יוסי שריד, סמל השמאלנות הפרו ערבית, והיא הוציאה החלטה משפטית האמורה לגרום להחמרת מצבה של ישראל בעולם כמי שפוגעת באוכלוסיה הערבית החלשה, וזאת מבלי לערוך גילוי נאות, על הקשר של בעלה לעמותת השמאל שהגישה את העתירה.

אבל השופטת רות רונן לא פוטרה ולא ננזפה, ואפילו ההחלטה המופרכת שלה לא בוטלה כי אם הוגש ערעור עליה לאחר שהתגלו הפרטים.

והעיתונות?

את המטעמים שהעיתונות היתה יכולה לעשות מהסיפור הזה, לא קשה לדמיין, אבל מרתק, היא ויתרה על זה לגמרי. פרט לשני עיתונאים שאחד מהם מזוהה עם הימין, אף עיתון או עיתונאי לא קם והזדעק או מרח את הסיפור השערורייתי הזה על כותרת העמוד הראשון כמו כל שחיתות אחרת.

ולא זו בלבד, אלא עיתונאי ידוע בשם עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית" שהוא ביטאון העיתונאים, תקף את שני העיתונאים שכן עשו עסק מהפרשה, ושימו לב באלו מילים הוא נוקט:

"ימיני וליבסקינד" כותב בנזימן "הם חלק מחבורה של עיתונאים שאכן יש להם אג´נדה מובהקת. הם נראים כמי שמבקשים לרסק את אמון הציבור במערכת השיפוטית ובמערכת התקשורתית. הם מחנכים את קוראיהם לא להאמין בטוהר לבם של שופטים, תהיה השקפת עולמם הפוליטית אשר תהיה, וביושרתם של עיתונאים, תהא תפיסתם האידיאולוגית אשר תהא..."

הבנתם את זה? עורך הביטאון של העיתונאים, במקום להזדעק על השקט שכפתה על עצמה התקשורת בפרשה, תוקף את שני העיתונאים היחידים שהעזו להקים קול זעקה.

מה קורה כאן, ועוד יותר, איך זה קורה?

התשובה נמצאת בהבנה הבסיסית של המערכת השלטונית בישראל. דברים הנכתבים בטור זה מפעם לפעם.

לכאורה יש כאן שלטון דמוקרטי, כזה הנבחר על ידי האזרחים מדי 4 שנים.

אבל האמת שכל המשחק הדמוקרטי הזה הוא הצגה אחת ענקית. אנשים עם עניבות רצים, נבחרים, נואמים, עומדים לדין ונכנסים לכלא, ובמקומם באים אחרים שנואמים ורצים, נבחרים ונכנסים לכלא וכו´

מי שבאמת מנהל כאן את העניינים אלה הם 12 אנשים, הנבחרים על ידי ועדה של 11 אנשים ששלושה מתוכם מתוך ה-12. נשמע מסובך? קראו שנית.

בית המשפט העליון, מקיים כאן מערכת שלטונית חליפית על פי תורת האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק.

הכל שפיט. כל מה שהוחלט על ידי נבחרי העם עומד לעיון אצל שופטי הבג"ץ והכפופים להם והם יחליטו.

נניח שישראל תחליט על החמרת סידורי הביטחון שמאטה את אספקת המזון לעזה, עד לביקור של הצלב האדום אצל החייל השבוי גלעד שליט. זו תהיה החלטה מדינית וביטחונית לכל דבר ועניין. אחת מעמותות השמאל תגיש עתירה הנוגעת לזכויות האדם של תושבי עזה, ובית המשפט יבטל את החלטת הנבחרים, זה קורה כמעט בכל יום.

העיתונות ממלאת כאן חלק מרכזי מאד. כי נבחרים בסופו של דבר מפחדים מהתקשורת, בעצם לא רק נבחרים, בני האדם כולם פוחדים שישמיצו אותם, שיבזו אותם, שילעגו להם, או ימתחו עליהם ביקורת קטלנית.

והשוט הנוסף הוא הכלא.

בבית המשפט יושבים אנשים שהעיתונות לעולם לא תשמיץ ולא תבזה ואפילו לא תבקר, בודאי שלא בצורה אישית כפי שעושים זאת בכל יום, כל היום, לנבחרים.

זוכרים מה קרה כשמישהו, במקרה כותב השורות, כתב לפני 15 שנה ביקורת על האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק? איזו מהומה היתה?

על זה מדובר. אנשים המוגנים מביקורת, מביזוי, ומשלילת חירות, שיכולים לעשות זאת לזולתם, לבקר ולבזות, ולשלול את חרות הזולת — הם השליטים האמיתיים.

מי שמצפה שעיתונות תבקר את בית המשפט הוא תמים הרואה בעיתונות ערך נעלה של חשיפת אמת ורדיפת צדק, אבל העיתונות אינה כזו. מעולם לא היתה.

החיבור הזה בין בית משפט המרשיע 99 אחוז מהבאים בשעריו, לבין עיתונות המוטה במאה אחוז לטובת השמאל, הוא הסיפור של השלטון בישראל.

הבעיה היא, שמשום מה אלה שנמצאים שם, הם האחוזון שכולו אנטי דת ופרו ערבי. לא ברור איך הגיעו דווקא אלה לשם, מה שברור שלהוציא אותם זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי, ואי אפשר לדעת איזה מחיר נשלם, חלילה, עד שזה יקרה.