האם אנו חוזים בסופה של העיתונות המודפסת? של העיתונות? או שמא רק של הדפוס?

מכירים את שירה של להקת ה-Buggles, Video Killed the Radio Star"?". הלהיט משנת 1979 ביכה את היחלשות המדיום הרדיופוני וסופו של תור הזהב של הרדיו. אירונית במידה היא העובדה שדווקא קליפ לשיר זה פתח את שידורי רשת MTV בארה"ב ב-1 לאוגוסט 1981. זה היה אולי שיר נוסטלגי מאד, אבל הבאגלס הבינו היטב שהטלביזיה היא המדיום החדש והשכילו לעשות את הטראנספורמציה אליו.

כשחושבים על שוק העיתונות, ניתן היה לחבר שיר דומה שכותרתו "הבלוג הרג את בעל הטור" או משהו דומה. בדיוק כפי שקורה בכל פעם שבה טכנולוגיה חדשה מגיעה ומשנה סדרי עולם, התחושה היא שהמדיה הישנים סיימו את תפקידם, משהו בסגנון "המלך מת, יחי המלך", או בהקשר של העיתונות, "הפרינט מת, יחי הדיגיטל".

Print is Dead

האומנם הפרינט סיים את תפקידו ההיסטורי שהחל עם המצאתו של גוטנברג באמצע המאה ה-15? ובכן, אם בוחנים את הנתונים האמפיריים, קשה להתווכח עם העובדה שהעיתונות המודפסת נמצאת במגמת ירידה מתמשכת החל מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים.

אם מסתכלים למשל על נתוני עיתונים יומיים בארה"ב, ניתן לראות כי לאורך שנות הארבעים ועד תחילת שנות השמונים, מספר העיתונים היומיים בארה"ב היה יציב ונע בין 1,700-1,800 עיתונים יומיים (לא כולל עיתוני סופשבוע). החל מ-1983 החלה ירידה במספר העיתונים היומיים, הווה אומר שעיתונים נסגרו, בשנת 2000 מספרם ירד לכדי 1,480 בלבד ובשנת 2009 נותרו כבר 1,387 עיתונים יומיים בלבד בארה"ב.

ניתן היה לטעון (ובצדק) כי חל תהליך קונסולידציה בשוק העיתונות בארה"ב ועובדה זו מסבירה את הירידה במספר העיתונים, אבל גם נתוני התפוצה של העיתונים היומיים בארה"ב תומכים באותה סברה לגבי היחלשות העיתונות. תפוצת העיתונים היומיים בארה"ב הגיעה לשיאה בסוף שנות השישים ומאז נותרה יציבה סביב 60 מיליון עותקים. מתחילת שנות התשעים החלה התפוצה לרדת עד ל-45 מיליון בלבד בשנת 2009.

מספר עיתונים יומיים ונתוני תפוצה בארה"ב ע"פ שנה

שנה                  מספר עיתונים יומיים        תפוצה (באלפים)

1940                1,878                           41,132

1950                1,772                           53,829

1960                1,763                           58,882

1970                1,748                           62,108

1980                1,745                           62,202

1990                1,611                           62,328

2000                1,480                           55,773

2009                1,387                           45,653

מקור: Editor and Publisher International Yearbook

נתונים נוספים שתומכים בסברת היחלשות העיתונות מצביעים על ירידה דראסטית עוד יותר בהוצאה על פרסום שהוא מקור ההכנסה המרכזי של העיתונות. ההוצאה על פרסום בעיתונות הייתה עסק של מיליארדי דולרים כבר בשנות הארבעים, אבל הצמיחה הגדולה שלה חלה במהלך שנות השבעים והשמונים, עד לשיא של למעלה מ-48 מיליארד דולר לשנה בשנת 2000. משם ואילך ההתדרדרות הייתה מהירה וכואבת, ושנת 2009 הסתיימה עם מחזור מכירות של 24.8 מיליארד דולר בלבד. ירידה של 50% כמעט בתוך עשור. כמובן שזה לא היה "סתם עשור" אלא העשור שבו אוכלוסיית גולשי האינטרנט בעולם גדלה ב-450%, העשור של גוגל, פייסבוק וטוויטר. התוצאה: כבר בשנה שעברה סך ההוצאה על פרסום ברשת עברה את ההוצאה על פרסום בעיתונות המודפסת.

הוצאה על פרסום בעיתונות בארה"ב ע"פ שנה

שנה                  הוצאה (במיליוני $)

1950                2,070

1960                3,526

1970                5,704

1980                14,794

1990                32,280

2000                48,670

2009                24,821

מקור: Research Dept. Newspaper Association of America

עיתונות או עיתונים?

המומחה העולמי מאוניברסיטת הרוורד קלייטון קריסטנסן כינה את רשת האינטרנט Disruptive Technology הווה אומר טכנולוגיה שיוצרת מהפכה בתפיסה, ואין כל ספק שהאינטרנט שינה בצורה מהותית את הדרכים בהם אנו צורכים ומייצרים ידע ומידע בכלל, וידע ומידע חדשותי בפרט. קחו לדוגמא את הרעש העצום שעשה אתר Wikileaks בסוף חודש נובמבר האחרון עם חשיפת מיליוני מסמכים מסווגים או את היעדרה הבולט של התקשורת הממוסדת בכיסוי האירועים באיראן בשנת 2009 לעומת שפע המידע שזרם משם באמצעות פליקר, יוטיוב וטוויטר. לאור זאת, צריך אולי לשאול שתי שאלות ולא אחת: האם הגיע קיצם של העיתונים? והאם הגיע גם סופה של העיתונות?

התשובה לשאלה השנייה אינה פשוטה. העיתונות – כמוסד, כמקצוע, ובעצם מכל אספקט שהוא – נמצאת בתהליך שינוי. מקור התכנים למשל משתנה ותוכן גולשים (ובלוגרים בתוכם) הופך לדומיננטי יותר ויותר. החדשות, גם אלו שמיוצרות במערכות בהן עובדים עיתונאים, כבר לא עומדות בפני עצמן אלא "עטופות" בבלוגים וטורי דעות חיצוניים, וכמובן גם בטוקבקים של הגולשים.

ברשת יש אמנם אתרי חדשות, אבל גם פורטלים, ואגרגטורים של חדשות. המשמעות המרכזית היא שהחדשות והידיעות שנקראות שם אינן תוצאה של עבודה מערכתית במקום אחד (בעל כללים מערכתיים, קודים אתיים ומוסריים וכיוב'), אלא פיסות מידע שמגיעות ממקורות שונים ונארזות יחד. לא מדובר כאן רק על Google news, אלא גם על אתרים כדוגמת Huffington Post ודומיו שמתבססים על תוכן סינדיקציה, בלוגים ומקורות מידע שונים מהם מורכב "העיתון".

צריכת חדשות עוברת גם תהליך הולך וגובר של פרסונליזציה. בדומה למעבר בשידורי הטלביזיה מה-Broadcast אל ה-Narrowcast, גם ברשת צריכת התכנים הינה דיפרנציאלית. חוקר המדיה ניקולאס נגגרופונטה כבר ניכס לעצמו את המושג Daily me לפני שנים רבות, כשהכוונה היא לעיתון יומי שתכניו מותאמים אישית לכל קורא, והנה רק לאחרונה התבשרנו שבעליה של אימפריית התקשורת ניוזקורפ רופרט מרדוק חובר לסטיב ג'ובס במיזם העיתון הדיגיטלי האישי Daily.

העמודים הסטטיים של העיתונות המסורתית כבר אינם מספקים את הקוראים והם רוצים תוכן עשיר יותר המלווה באודיו ו-ווידאו. תסתכלו על עמוד הבית של Ynet לאורך שלוש השנים האחרונות ותראו כיצד הווידאו הולך ותופס לו חלק מרכזי יותר ויותר. במקביל, חל גם טשטוש הולך ומחריף בין מידע (Information) לבין בידור (Entertainment) כשהתוצאה היא מה שאנו מקבלים במרבית אתרי החדשות: Infotainment. ככל שהמהדורות של גיא פינס וחדשות הבידור הולכות ומתקרבות במבנה שלהן לתוכניות חדשות קלאסיות עם ידיעה מרכזית, מבזקים, תחקירים וכיוב', כך גם החדשות הופכות להיות יותר ויותר דומות לתוכניות בידור, לפחות מבחינת התכנים שהן עוסקות בהם. ואם כבר אמרנו "תוכן", שימו לב לכך שיש היום פחות עיתונאים והרבה יותר "אנשי תוכן". כל מזין כתבות באתר נידח הוא "איש תוכן", יש לנו אינספור "מנהלי תוכן" ויותר ויותר "חברות תוכן". טוב, זה מובן שהרי הפתגם אומר Content is King, הוא לא אומר Journalism is King. 

קיימים כמובן שינויים נוספים שהיריעה קצרה מלהזכירם, אבל הנקודה המרכזית היא שהעיתונות עוברת תהליך אבולוציוני וחווה שינויים רבים, אבל אנשים תמיד ימשיכו להתעניין במה שקורה בעולם, ותמיד יהיו כאלה שייצרו את החדשות. העיתונות אולי משתנה, אבל זהו לבטח לא סופה.

על השאלה הראשונה לעומת זאת (האם הגיע קיצם של העיתונים?) קל הרבה יותר לענות. התשובה, במילה אחת, היא "כן". יש שורה ארוכה של יתרונות למדיום דיגיטלי על פני מדיום מודפס, שאפילו הנוסטלגיה החזקה ביותר לא תוכל לנצח. העיתון המודפס הינו יקר לייצור, הוא סטטי, לא ניתן לשלב בו וידאו, אודיו או אנימציה ואינפוגרפיקה, לא ניתן לעדכן אותו לתקן בו טעויות, קשה להפיץ אותו, העלות השולית שלו גבוהה ביחס למוצר הדיגיטלי וכמובן שהוא אינו אקולוגי. 

כשמדברים על פרינט אל מול דיגיטל אפשר להסתכל לדוגמא על מה שקורה בתחום הספרים. כבר בשנה שעברה מכרה אמזון יותר E-Books מאשר Books ותהליך זה רק ימשך. הוצאת ידיעות אחרונות למשל הביאה ארצה את הקורא Evrit ובשיתוף עם ניופאן וסטימצקי מוכרת ספרים דיגיטליים. אלו כבר לא חלומות באספמיה, אלו דברים שקורים ומהר מאד גם בישראל יפסיקו את חגיגת "ארבע במאה" ברשתות ויתחילו למכור חבילות של ספרים דיגיטליים.

התהליך הזה מוזן על ידי עליית הטאבלטים וה-Smartphones. כבר היום מרבית מעבדי המחשבים שמיוצרים בעולם מיוצרים עבור מכשירים ניידים, ועל פי התחזיות מכירת הטאבלטים בשנת 2011 תחצה את גבול ה-50 מיליון ותגיע ללמעלה מ-150 מיליון כבר בשנת 2013. הטאבלט הינו כלי שמותאם לצריכה של מדיה, הוא אינו כבול לשולחן כמו מחשב נייח ואינו כבד כמו מחשב נישא, אבל יש לו יכולות מיחשוב ומסך גדול מספיק בכדי לקרוא עיתון, ספר או מגזין דיגיטלי. ככל שיהיו יותר טאבלטים ייצרו עבורם יותר תוכן ולהיפך, והתהליך הזה יזין את עצמו במהלך השנים הקרובות.

תחום המגזינים מקדים מבחינה זו את העיתונות היומית וכל חברות המדיה הגדולות כדוגמת Conde-Nast, Bonnier, Time ועוד מציעות מגזינים דיגיטליים למכירה, בין אם באמצעות חברות כמו Zinio או כאפליקציות iPad. בדיוק מה שקורה למגזינים ולספרים יקרה גם לעיתונים, ולכן זהו רק עניין של זמן עד שלא יהיו יותר מהדורות מודפסות ואנשים יקבלו את העיתון היומי המותאם להם אישית היישר למכשיר הנייד שלהם.

כן, אני יודע, ומה עם ההליכה לשירותים ,אלמנט הדפדוף, התחושה של הנייר (עיתון או כרומו) בקצות האצבעות וכן הלאה. ובכן, גם כשהעולם המערבי עבר מכרכרות סוסים למכוניות היו כאלה שהתרפקו על הנוסטלגיה שברכיבה על סוס. למען האמת, אפילו כיום יש כאלו שרוכבים על סוסים, אבל בדרך כלל לא לעבודה או כדי לקחת את הילדים לחוג. בדיוק באותה הדרך, גם בעתיד יהיו ספרים, עיתונים ומגזינים מודפסים, אבל הם לבטח יהיו בשוליים.           

עוד יש תקווה?

במהלך ביקורו בארץ לפני כשנה, אמר אנדרו סוויננד, נשיא הפעילות הגלובאלית של קבוצת סטארקום מדיה ווסט גרופ, שבמונחים כלכליים, קורא פרינט אחד שווה לשמונה קוראים און-ליין. המשמעות היא שלדפוס יש עוד מעט תקווה, לפחות בטווח הקצר.

בתחום המגזינים הדבר בולט עוד יותר. בארצות הברית למשל, בין השנים 2005-2009 חל גידול במספר קוראי המגזינים, ו-93% מהבוגרים בארה"ב קוראים מגזין כלשהו (MPA magazine handbook 2010-11). זאת ועוד, במהלך שנת 2009 נמכרו בארה"ב 346,571,912 מגזינים, 310 מיליון מתוכם למנויים (MPA).

הפרינט בירידה, אבל זה ייקח עוד זמן עד שיחסלו את הקיוסקים ודוכני העיתונים. את כוחו של הפרינט ניתן לראות למשל במהלך (שיש שיגדירו אותו כתמוה) של יד2 שהחלה להוציא לפני מספר חודשים גרסה מודפסת למחירון הרכב שלה. בדיוק אותה יד2 ששכנעה אותנו עד כמה מחירון ברשת טוב יותר ממחירון מודפס (של יצחק לוי), הולכת ועושה בדיוק את ההפך ומוציאה מחירון מודפס. לא רק זאת, אפילו מגזין Wired, אחד המגזינים המזוהים ביותר עם המעבר לדיגיטל, זה שיש לו אתר מעולה ואפליקציית iPad מצליחה, אפילו הוא עדיין מופץ בפרינט. אבל לא לאורך זמן.    

פורסם במקור במגזין "סטטוס"