צטט: shabat shalom 2011-05-08 15:37:16

שלושה ברבורים חדרו לזרם המיים הסוחף של ישראל בעשור האחרון.

(סליחה: בעשור השישי).

1. במקום "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו.." יגידו היום: "יזכור אלוהים את בניו ובנותיו..." (היה בכלל ברבור לבן של "ניזכור את בנינו ובנותינו"?).

 

1. במקום כינוס של כל עם ישראל, עדותיו, מעמדותיו, ועמדותיו – בכנס היחידי שמייחד ומאחד ומבטא את הישראליות שלו - יש כינוס של אלה היכולים לשלם עבורו.

 

1. וברבור מעורר מחלוקת על צבעו: במקום עם  (מימין ומשמאל) הרודף שלום – לעם שלא מוכן ליזום צעדים לתפוס את השלום.

 

 

היום הזה כולנו אחים

שאותו גורל חרץ  בנו את אותו חריץ.

כל אחד ומתיו

כל אחד ופחדיו.

כל אחד וחלומותיו

כל אחד ושתיקותיו.

 

היום הזה יגלה מי דואג לעמו

ומי דואג לעצמו.

איך אפשר לצמצם כאב שלא מרפה לאורך כל השנה ל-24 שעות מרוכזות?

איך אפשר לחלוק באבל פרטי וברגעי זכרון אישיים עם ציבור שלם שלא הכיר ולא ידע?

איך אפשר לחלוק חלומות פרטיים עם ציבור גדול של זרים שכמעט בכוח מוכנסים לעולמות לא להם?

איך אפשר לשתוק בעצרות בהם מדברים ומדברים ומדברים כדי לגרש את השתיקות?

האם אפשר להחיות את המתים דרך הזכרון או רק לזכור את החלל שפערו אלה שקפאו לעד ביום מותם?

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו......

אני זוכרת את מתיי הפרטיים.

הזכרון הציבורי והזכרון האישי מתערבבים זה בזה.

הכאב האישי מופקע והופך למשך יום אחד לכאב משותף אחד בו נפגשים כל האבלים שמתאבלים לאורך כל השנה בזכרונותיהם האישיים ומנסים להתנחם בכאב אחד משותף בבחינת - צרת רבים.....

ובכן, איני יודעת.

פעם היתה תחושה של לכידות, של גורל אחד, של שותפות, של אחווה.

היום זה נדמה מאולץ משהו.

ולא בגלל שאיזו שהיא "אלוהות" תפשה בעלות על הטקסט,

לא בגלל שהכנסים הפכו להיות "אליטיסטיים" - במחירי כניסה,

לא בגלל שיש הרגשה שאולי לא חייבים להילחם על השלום כי ממילא זו הולכת ומתקבעת כמלחמה אבודה מראש,

מכיוון שהבסיס עליו אנחנו גדלנו אינו הבסיס עליו אנחנו מגדלים את דורות העתיד.

מכיוון שיש איזושהי הרגשה שדי, נגמר, הגיע הזמן להיות עם "נורמלי".

מכיוון שלאט לאט מבינים שלבנות היה הרבה יותר קל ופשוט מלשמור על הבנוי והקיים.

ואנחנו עצמנו קצת שוחטים והרבה מאפשרים לשחוט את הפרות הקדושות שלנו.

והתחושה האישית שלי היא שהכל הופך להיות ממוחזר.

וקשה לי עם זה. מאד.

כל אחד עם מתיו - במקום כולנו עם מתינו.

מכיוון שהמתים לא מתו למען עצמם אלא בשליחות ולמען מדינת ישראל וכלל אזרחיה.

כל אחד ופחדיו - במקום כולנו עם הפחד הגדול המשותף לכולנו - שלא ייגמר לעולם.....

כל אחד וחלומותיו - במקום כולנו עם החלום המשותף לנו - שלום ובטחון וצמיחה ושגשוג ו"אהבת לרעך כמוך".

כל אחד ושתיקותיו - במקום כולנו עם צעקה אחת גדולה שתצא ותשטוף ותוכיח שבמותם אכן ציוו לנו את החיים.

היום הזה לא מגלה שום דבר חדש אלא מחדד את מה שידוע וקיים.

שכל אחד לעצמו.

ואם על הדרך אפשר גם לעשות משהו למען הכלל - אחלה.

אבל בעצם - איש איש לעצמו.

אנחנו מזמן לא אחים.

אנחנו מתנהלים כמו שותפים לדירה שנאלצים לחיות יחד כדי לצמצם בשכר הדירה ובהוצאות המחייה.

זו אינה שותפות גורל.

זו אינה אחווה.

וזה בהחלט יום לחשבון נפש אישי וציבורי ואולי התעוררות לקראת הצעד הראשון לחזרה לעתיד נכון וטוב יותר.