אבא שלי בן 82 היה לוחם.לחם במסגרת ארגון האצ"ל ולאחר מכן כחייל בצה"ל,גבעתי ,חטיבה 7 .מפקדו היה צ'יץ לימים ראש עירית ת"א. יום זה קשה במיוחד עבורו. גם ככה בלי יום הזיכרון הוא בוכה לפעמים ,משתולל ונלחם מתוך שינה. רק בשנים האחרונות דיבר על מה שעבר, על איך נילחם בכידון ואיך נילחם בשיניים כמו נמר טורף כי ניגמרו לו הכדורים. איך בעט ברימונים כמו כדור רגל והגן על חבריו בשוחה בגופו וחטף עשרות רסיסים בגופו. איך חשבו שנהרג כי היה מלא דם והסיעו אותו במשאית המתים שנפלו עליו ואיך נילחם על חייו. כמה אני גאה בו ...באבא שלי ומנסה לפעמים להרגיעו ביום הזיכרון,לחבק אותו ולהסביר לו שכל מי שדקר ושחט וירה ונשך עד מוות היה כדי שישאר בחיים ,להקים מדינה ולזכות לגדל דור שלם אחריו ( בנים ובת ,נכדים ונכדות ,נינות ונין ). אבא , קשה לי להקשיב בפעם המי יודע כמה על הכל מחדש ,על מבצע חוליקט ,כיס פלוג'ה ועל תעודת ההוקרה שקיבלת מהמדינה. קשה לי לראות אותך אבא שלי בוכה. מה לעשות ואני איני גיבור כמוך.מה לעשות שלא עברתי פוגרומים בזמן השואה,שלא ירו עלי גרמנים ושהצלחתי לגדול עם אבא חי. אבא סליחה אם אני חסר סבלנות לפעמים .......אוהב אותך אבא גיבור שלי.
|