כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Itay Braun Around the World

    אוהב לצלם, מתעניין בהבדלי תרבויות והיסטוריה, כותב על החיים ועל מה שקרה.
    לאחרונה התחלתי להעלות גם סיפורים קצרים.
    במקום לספר על עצמי, אתן ל"ארבעת המופלאים" לשתף אתכם בחיים שלהם....

    תמיד אוקטובר (סיפור קצר ליום הזיכרון)

    1 תגובות   יום ראשון, 8/5/11, 23:52

    תאריך: יום שלישי, י"ג שבט תשל"ד (5 בפברואר 1974 למניינם)

    מיקום: במשאית של הצבא המצרי, בדרך אל קָנְטָרַה

    "אני לא מבין איך חק"פ 3 תמיד מקבל את המתים הטובים ואותנו תמיד דופקים," תהה אחד החיילים. שאר החיילים שישבו במשאית, לא ענו לו. שני המצרים ששמרו עליהם התעלמו מן השאלות והמשיכו להתבונן במרחבי החול הצהובים מבעד לענן האבק.

    "יושב לו איזה שמוק בחטיבה, מעשן סיגריה ושואל את עצמו: יש לי כמה גופות שצריך להביא מקָנְטָרַה. את מי כדאי לשלוח? הממ...את מי כדאי לשלוח? אהה! אני יודע, כדאי לשלוח לשם את חק"פ 2. הם אוהבים דברים כאלה. הם אוהבים שדופקים אותם."

    שאר החיילים של חוליית הקבורה הפיקודית מספר שתיים המשיכו לשתוק, עיניהם קשורות ומחשבותיהם נודדות הרחק מכאן. לפני הנסיעה המפקד שלהם הורה להם לא להוציא מילה מהפה וכך עשו. אחד החיילים המצרים הסתובב לאחור, מביט אל תוך המשאית, מוודא שאיש לא הוריד את כיסוי העיניים וחזר להביט בגבעות החול.

    נהג המשאית לא הצליח להתחמק מבור גדול שנפער בכביש בסתיו האחרון. כל הנוסעים מאחורה טולטלו בפתאומיות וראשו של אחד מהם נחבט בדופן העץ. "כוס אמק ערס, שתגמר כבר המלחמה הזאת," קילל ושני החיילים המצרים גיחכו.

    ארבעה חודשים עברו מאז אוקטובר 73'. עבור חוליות הקבורה של פיקוד דרום, המלחמה חסרת השם תמה אך לא נגמרה. מי ששרד את מלחמת יום הדין שלם בגופו ובנפשו, חזר הביתה, התקלח, התגלח, אכל את האוכל של אימא וביקר משפחות של חברים. בודדים עלו לירושלים, להפגין נגד גולדה ונגד דיין על מלחמת המחדל. רוב פצועי מלחמת סיני השנייה כבר מזמן יצאו מבתי החולים. חלק מן השבויים של מלחמת אוקטובר כבר חזרו לביתם. וגם חללי מלחמת יום כיפור נחו בשלום על משכבם.

    רק החיילים בחוליות הקבורה עמדו לפני חודשים ארוכים של עבודה: סריקות אינסופית ברחבי מדבר סיני, זיהוי וארגון לקראת העברה של החללים למנוחת הקבע. למעלה מאלף הרוגים היו בפיקוד דרום, רובם כבר נמצאו, אולם עשרות עדיין בגדר נעדרים. היום, בלי נדר ובעזרת השם, ימצאו אחד עשר מהם.

                                                                        v                


     

    תאריך: 4 בינואר 1974

    מיקום: בית הבראה - זכרון יעקב

    תחקור ראשוני של פדויי שבי, ראיון עם סמל ראשון ד.ש.

    ביום השני למלחמה הבנו שזהו זה, לא יבואו לחלץ אותנו וחייבים לעזוב את מעוז 'מילנו'. אני רואה את הפרצוף שלך בכל פעם שאני אומר "לעזוב". אז אתה יודע מה, תשק לי בתחת, אדוני קצין המודיעין. אין לי בעיה עם המילה "לעזוב". תרשום בבקשה במסמכים שלך תיקון: ביום השני למלחמה הבנו שזהו זה, וצה"ל הגדול לא יבוא להציל אותנו ושיש חיילים מצרים מכל הכיוונים ושצריך לעזוב, לסגת, לנטוש, לברוח ממעוז 'מילנו' אשר על שפת התעלה. אתה רושם? יופי.

    היינו ארבעים ושלושה חיילים, את זה אתה כבר יודע. אני סחבתי עוזי ושלוש מחסניות ושני ליטר מים. אוכל היה על מישהו אחר. אני זוכר שהייתי שלישי בסדר תנועה. בערך באחת בלילה, אולי אחת וחצי פתאום הבנו שחלק מן החיילים נעלמו. לא היה לנו זמן וכוח לחפש אותם ואין לי שום בעיה שתרשום גם את זה. היינו הרוגים מעייפות אחרי יומיים בלי שינה, תחת הפגזות נוראיות. תרשום הכל, הנייר סובל הכל ואני לא מתבייש בכלום. החלטנו להמשיך לקָנְטָרַה ולהתחבא שמה. לי זאת הייתה הפעם הראשונה בעיר. מה היה לי לחפש שם? סתם עיר של ערבים שברחו ממנה ב'התשה'. נכנסנו לאיזה בניין והתחבאנו בו. במהלך הלילה מצאנו חדר יותר יפה ועברנו אליו. כל הלילה שמענו יריות ופגזים ופיצוצים. היינו בטוחים שהיה לנו מזל לא נורמאלי וששאר החברה הלכו. אתה מבין, היינו עצובים בגללם. בסוף נרדמתי.

    בסך הכל היינו  שבעה עשר לוחמים, גם את זה אתה כבר יודע. בערך בעשר וחצי הגיעו החיילים המצרים הראשונים לקנטרה. מצאו אותנו צי'ק צ'ק לפי העקבות בחול. היו שם לדעתי לפחות שלוש מאות, אולי ארבע מאות חיילים מצרים. תיכף ומייד הבנתי שהלך עלינו כי אין שום סיכוי בעולם שצה"ל יבוא להציל אותנו. קרוב לוודאי שבפיקוד אפילו לא יודעים שאנחנו מתבצרים באיזה בניין בעיר ערבית מסריחה.

    היו חילופי אש במשך שעה וחצי בערך. במהלך חילופי האש נהרגו שלושה חיילים. תרשום גם שהמליים "חילופי אש" זו הגזמה פרועה, לא החלפנו כלום, הם ירו ואנחנו התחבאנו. הרי בקושי נשארה לנו תחמושת ואת הכדורים האחרונים רצינו לשמור לעצמנו.

     לא יודע כמה מצרים דפקנו, אני מעריך שלא יותר מדי. בערך בשעה שתים עשרה החלטנו סופית להיכנע. היה ויכוח אם להתאבד או להיכנע ואני אמרתי שאני נכנע ואם מישהו רוצה להתאבד, תפדאל, בבקשה, שיהיה לו לבריאות, אני לא עוצר אותו. בשלב הזה בוודאות היו עדיין ארבע עשרה איש בחיים. צעקנו למצרים בעברית ואנגלית שאנחנו נכנעים. תרשום שלקחתי את מפת הקוד והחבאתי אותה בתוך סדק גדול בקיר ושפכתי קצת חול להסוואה. אם היה לי מצית הייתי שורף אותה. אבל לא היה לי.

    אחרי דקה נכנס איזה חייל מצרי לחדר ברובה שלוף ואחריו קצין מצרי ככה לבוש יפה בלי גרגר אבק על המדים. המצרים הושיבו אותנו ליד הקיר עם ידיים מורמות. הם אספו את כלי הנשק, תעודות, ארנקים ושעונים. בשלב הזה הם לא דפקו לנו מכות, למרבה ההפתעה. הקצין סימן לנו לעמוד. הורדתי את אחת הידיים כדי לקום, אתה יודע, שתעזור לי לקום והחיילים צרחו עלינו בערבית. הם היו בפאניקה לא פחות מאיתנו. רק שישה הצליחו לקום. השאר היו פצועים. שמונה פצועים שנשארו לשכב על הרצפה. רובם בהכרה.

    ואז הקצין המצרי שואל אותנו:

    Did you fight in sixty seven?

    ואני ישר הבנתי לאן זה הולך אז אמרתי לו:

    No, no, look on us. We are young. We all twenty years old. In sixty seven we all are only kids in school.

    הוא האמין לי, באמת גם נראינו די צעירים, למרות הזיפים והלכלוך והעייפות.

    ואז הוא סימן לנו לצאת מן החדר. והלכנו אחריו, שישה חיילים שיכולים ללכת. השאר, שמונה אחרים, נשארו בחדר. 

    תרשום: איך שאנחנו יוצאים מן החדר אני שומע את המצרים יורים בכל מי שנשאר.

                                                                        v      

     

    תאריך: יום שלישי, י"ג שבט תשל"ד  (5 בפברואר 1974 למניינם) – והיום איננו כלה

    מיקום: העיר המצרית קנטרה

    חק"פ 2 ירדו מן המשאית והורידו את כיסוי העיניים. שמש חזקה סנוורה אותם ורק כעבור דקה ארוכה התרגלו, פחות או יותר, לאור. "תגיד, כמה זמן היינו במשאית?" שאל אחד מהם את מפקד הכוח, "מרגיש כמו ארבע שעות".

    מסביבם רחוב בעיר המצרית הנטושה קנטרה. בניינים נמוכים, כמה שיחי פרא, גללים של גמלים וסימני פגיעות של כדורים על הקירות. מפקד הכוח זירז את החיילים, היום קצר והמלאכה מרובה.

    קצין המצרי הוביל אותם אל הבית והראה להם את החדר. רצפת החדר הייתה מכוסה בחול. אחד החיילים  הזיז את החול ברגלו וחשף מרצפת ועליה כתמי דם. שני תרמילי עוזי היו בפינה. כן, זה המקום.

    "תגיד, אתה חושב שזה הקצין שנתן את ההוראה להרוג את הפצועים?" שאל חייל אחד את חברו בלחש.

    "אני לא יודע. וגם אם כן, מה זה משנה?"

    "לי זה משנה," התעקש החייל.

    "אז תשאל אותו אם הוא זה שירה בפצועים שלנו.  ואם כן אתה מוזמן לדפוק לו מכות. מה אתה רוצה ממני?"

    "לא שואל ת'בן זונה שום דבר."

    "תראה, בוא לא נעשה תחרות מי הרג יותר שבויים, בסדר?"

    "תסתמו את הפה," הורה להם מפקד הכוח. "בטוח יש אצלם מישהו שמבין עברית."

                                                                 v      

     

    תאריך: 4/1/1974

    מיקום: בית הבראה – זכרון יעקב

    תחקור ראשוני של פדויי שבי, ראיון עם סמל ראשון ד.ש.

    איך ששמו אותנו במשאית, רחוק מן העין של הקצין, התחילו המכות. אגרופים, בעיטות, הורידו לי קת בצלעות. וככה באמצע פתאום נזכרתי בסיפור שאני לא יודע אם הוא אמיתי או לא. במלחמת ששת הימים אחד הטייסים שלנו נפל בשבי קרוב לכפר מצרי והפלאחים ניסו להרוג אותו. אחד מהם תקע בו קלשון ואז בדיוק באו החיילים המצרים והצילו אותו. ומאז, בקורס טייס מלמדים את הצוערים להגיד בערבית: "סליחה, אתה מוכן להוציא לי בבקשה את הקלשון מהריאות?".

    ואני, רק קיוויתי להתעלף, ולא להרגיש כלום, אבל זה לא קרה. אחרי כמה דקות גם הם התעייפו והמשכנו לנסוע בדממה לקהיר. אני לא זוכר בדיוק כמה זמן הייתה הנסיעה. אני זוכר שעצרנו בדרך בכמה מקומות. הראו אותנו לחיילים אחרים שהיו בחוץ, ככה בשביל להעלות להם את המוראל. ודפקו לנו עוד מכות ויריות באוויר אבל לא נתנו להם להרוג אותנו.

    תשמע, מה שעשו לנו זה לא בסדר, כן? אבל זה חלק מן המשחק. תשמע, אני זוכר את הסיפורים שרצו במושב אחרי 'ששת הימים'. פתאום באמצע סיני קופץ מולך איזה חייל יחף, מרים ידיים ומבקש מים. מה אתה עושה איתו? מכניס אותו לטנק? אומר לו לחכות בידיים מורמות עד שתגיע משטרה צבאית? קושר אותו ומשאיר אותו להתייבש בשמש? זה יותר מוסרי?  אתה דופק לו כדור בראש וממשיך בנסיעה. זה מה שאתה עושה.

    תרשום: ככה זה במלחמה. אצלנו וגם אצלם.

                                                                        v      

     

    תאריך: יום רביעי, י"ד שבט תשל"ד (6 בפברואר 1974 למניינם)

    מיקום: סמוך לתעלת סואץ

    הרבי מקוצק היה דורש על הפסוק ממעמד הר סיני: וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק- יכול אדם לראות, יכול הוא לנוע ולהזדעזע, ובכל זאת לעמוד מרחוק. כדי לשרוד בחק"פ שתיים היה עליהם לעמוד מרחוק, אחרת לא יחזיקו מעמד. אחרת ייכנעו לריחות, ייכנעו לדמויות אותן רואים בכל פעם שעוצמים את עיניהם, ישברו בפני החלומות. ושוב יצא חק"פ שתיים לסריקות בשטח מצרי, הפעם בשטחי הביצות שבצפון התעלה. חיל האוויר העביר להם נקודות ציון של שני טנקים שלנו שנפגעו בתחילת המלחמה. ליד טנק אחד מצאו סגן צעיר ובכיסו תעודת קצין קרועה ומלוכלכת. את השם הפרטי הצליחו לזהות אבל לא את שם המשפחה. על פרק היד שעון כסוף, שבור ומעוקם. מוזר שהמצרים לא לקחו אותו למזכרת.

    "תראו," אמר חייל אחד, "אצלו תמיד השעה שישה באוקטובר, ארבע ועשר דקות. שעתיים וקצת אחרי תחילת המלחמה."

    "תעמיסו אותו ובואו נזוז," הורה מפקד הכוח, "גם מחר יום ארוך".

                                                      v      

     

    תאריך: לא ידוע (וגם לא ממש משנה)

    מיקום: אי שם בארץ ישראל

    וכשנודעת השעה המדוייקת של המוות מיד אפשר להתחיל להתענות בשאלה איפה הייתי ומה עשיתי בדיוק בדקה שבה הוא נפל? האם הייתה לי הרגשה רעה? איך לא הרגשתי שזה קורה? האם בדיוק ישנתי \ אכלתי \ צחקתי \ קראתי עיתון \ הייתי בשירותים?

    אמא של ההוא מן השכבה שלו בגמנסיה סִפְּרָה שתקף אותה באותו רגע בדיוק גל קור נוראי והיא רעדה דקות ארוכות. ואמא של מתן, שהיה איתו בטנק, הפילה בדיוק באותו רגע  אגרטל יקר והוא התנפץ למליון רסיסים. איך זה שרק אני לא הרגשתי כלום באותו רגע?

    מה עשיתי, לכל הרוחות, בשישה באוקטובר שנת אלף תשע מאות שבעים ושלוש בשעה ארבע ועשרה?

    לא זוכרת שום דבר מיוחד.

    איזו אמא רעה אני.

     

    ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר.

    ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר.

    ואוקטובר שזוכר

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/5/11 23:53:
      כל מה שנכתב לעיל אכן התרחש במהלך מלחמת יום כיפור ובימים שאחריה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      itaybraun
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין