אני לא נוהג לבחון/לשפוט סרטים על נושא מוסיקלי בעיניים 'קולנועיות'.

עבורי, סרטים על אומני מוסיקה האהובים/מוערכים עלי , לא משנה מאיזה צד ניגשים לנושא, הם בדרך כלל חגיגה שמעשירה אותי במשהו.

קראתי בשעתו כאן בקפה ביקורת לא נלהבת על הסרט Nowhere Boy  (אני יכול בהחלט להבין מאין היא באה ).

לאחרונה יצא לי סוף סוף לראות אותו.

מה אגיד לכם, התחלתי ולא יכולתי להפסיק.

הסרט מספר על ילדותו של ג'ון לנון, היחסים עם אימו, הזרעים הראשונים להקמת הביטלס ועוד.

סביר להניח ששם הסרט נגזר מהשיר של ג'ון Nowhere Man .

עזבו את זה שחלק מהליהוקים היו אולי צריכים להיות אחרים.

 עזבו את זה ש (כמו בדרך כלל בקולנוע) לוקחים את העובדות לכיוון 'קולנועי' (אם כי אציין שכאן יחסית לא הגזימו בכך, והערכתי את זה שהכניסו גם את הקטע , הנכון עובדתית, בו אימו של ג'ון בן ה-5, הציבה בפניו את הדרישה לבחור ברגע מסוים בינה לבין אביו).

לא התייחסתי לכל ה 'מגרעות' האלו בזמן הצפייה.

ריגש אותי לראות את המפגש הראשון של ג'ון עם הופעה של אלביס (על מסך קולנוע) והשינוי המהותי שחל בו מאז עד לכדי החלטה שהוא הולך להקים להקה ולהיות כוכב כמוהו.

על כך גם אמר לנון בהמשך (ואני מסכים איתו), את זה :

(צולם במוזיאון הביטלס בליוורפול).

הגיטרה הראשונה שלו.

רגעי הבוסר של הקמת ההרכב, לפני ואחרי פול וג'ורג'.

המפגש הראשון עם פול (שדודותו קראה לו- your little friend ) , הקרבה וההערכה המיידית שנוצרה.

העבודה המשותפת שלהם על שירים.

ההצגה של ג'ורג' בפניו.

מבט הקנאה הראשון של ג'ון כשהוא חש שפול מנסה להיות שותף להנהגת ההרכב .

המעבר ליד שער ה- Strawberry Fields ,   תוך רכיבה על אופניו בדרך לבית הספר .

הקטע בו הוא מרכיב את המשקפיים הרלבנטיות ואמר לפול this is my buddy holly look.

העובדה (הנכונה) שהם התוודעו לראשונה לחומרי הרוק'נרול , הלבנים והשחורים, שם בליוורפול, עיר הנמל, בעיקר באמצעות יורדי ים אמריקאיים.

סממני סוף עידן התום של תקופת ה- 50, ועוד.

סוג של סנטימנטלי אני כשזה נוגע למוסיקה.

אהבתי קצת פחות את הרמזים המיניים שיצאו מאימו של ג'ון, בין היתר כלפיו.

ידוע כי היה בה סוג של אלמנט שרלילי, אך מעניין אם זה אכן יצא גם כלפי ג'ון, כפי שהציגו בסרט.

יוצרי הסרט נהגו לדעתי בחוכמה בכך שעצרו רגע לפני הנסיעה להמבורג, אחריה השתנה הכל .