| השנה החלטתי להשתתף בטקס זיכרון שמקיימת תנועת “לוחמים לשלום” זה השנה השישית. זו תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלסטיים וישראלים אשר לקחו חלק במעגל האלימות באזורנו: הישראלים כחיילים בצהל והפלסטינים כלוחמים בארגוני המאבק הפלסטיני. שאחרי שנים רבות בהן ראו אלה את אלה דרך כוונות הרובים, החליטו להניח את הנשק ולהילחם ביחד למען השלום. ארגון הערב הוא בשיתוף הפורום למשפחות שכולות ישראלי פלסטיני, שבין מקימיו בן דודי רמי אלחנן שאיבד את ביתו בפיגוע טרור בירושלים בהיותה בת 14 לפני 14 שנה. התנועה הולכת וגדלה והשנה מספר המשתתפים מחוץ לאולם (ביניהם הייתי גם אני)היה עוד גדול מאלה שבתוך האולם, ולכן הקרינו את הטקס לאלה שבחוץ על קיר גדול. הקהל היה יכול להיות עוד גדול בהרבה אם היו מגיעים כל הפלסטינים שרצו לבוא ונבצר מהם להגיע בגלל הסגר שהתהדק במיוחד הערב. את הטקס הנחו שתי בחורות צעירות מקסימות אחת ישראלית ואחת פלסטינית, שתיהן פעילות בתנועה, וכלל סיפורים נוגעים ללב של בחורים ששירתו בצהל וסיפרו על התהליך שעברו מאז שראו את חוסר התוחלת והאטימות כלפי העם הנכבש, ועד שהחליטו להניח את הרובים ולפתוח בקרוב לבבות, ושל גברים ונשים פלסטינים שחוו שכול, שחוו אטימות ואלימות וכעס, והבינו שרק קרוב ופתרון דרך הידברות הם התשובה. היו שירים בעברית ובערבית ע”י אמנים נפלאים כמו יוני רכטר, סיסטאם עלי (זמרת ערביה נפלאה) יאיר דלאל, ג’ורג’ סמען, רות דולורס-וויס, נורן מסעוד ומקהלת קולות השלום של נערות ערביות בניהול נועם רותם והבמאי רם לוי שסיפר והראה קטעים מסרטו שעוסק במשפחות שכולות משני הצדדים. היה זה טקס כל כך נכון, כל כך מכובד, כל כך מידתי, שמתאימה לו ההגדרה שלמדתי רק לאחרונה - כל כך ענוותי. מפעים ומרגש אותי לראות את התהליך של קרוב הלבבות, והאומץ שבו נחנו בנות צעירות וחכמות פלסטיניות, מה שמזכיר גם את כל תהליך השינוי שעובר על כל עמי האזור (ארצות ערב סביבנו) שצעיריהם קצו בדיכוי ואטימות ונוקטים בדרכים של תקשורת עכשווית (פייסבוק, סלוסלרי) ויוצרים מהפכות לא אלימות לשינוי. אני חשה שאנחנו בתקופה היסטורית כלל גלובלית שיש לנו הזכות להיות חלק ממנה ועוד ידובר בה בספרי ההיסטוריה של העתיד. הייתה זו חוויה מיוחדת לחוות הזדהות גורפת בעצב ושכול של מה שהיה פעם “אנחנו והם” ועכשיו זה כולנו יחד אותו הדבר. היה זה ערב בו לא שפכו רגשנות דביקה, אלא עסקו בהגות מעמיקה וכנה לשינוי ומימוש של הבנה, צמיחה, אחווה ושלום. העולם לקראת שינוי לטובה תודה לאל, והאנושות מתעוררת. באהבה אביטל השנה החלטתי להשתתף בטקס זיכרון שמקיימת תנועת “לוחמים לשלום” זה השנה השישית.
זו תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלסטיים וישראלים אשר לקחו בעבר חלק במעגל האלימות. הישראלים כחיילים בצהל והפלסטינים כפעילים בתנועות המאבק הפלסטיני,
שאחרי שנים רבות בהן ראו אלה את אלה דרך כוונות הרובים, החליטו להניח את הנשק ו'להילחם' ביחד למען השלום. קצת מוזר לי להשתמש במילה 'להילחם' בהקשר הזה, אבל כך נקראת התנועה.
ארגון ערב הזיכרון נוצר בשיתוף הפורום למשפחות שכולות הישראלי - פלסטיני, שבין מקימיו בני דודי רמי ונורית אלחנן שאיבדו את בתם סמדר בפיגוע טרור בירושלים בהיותה בת 14 לפני 14 שנה.
תנועת 'לוחמים לשלום' הולכת וגדלה והשנה מספר המשתתפים מחוץ לאולם היה אפילו גדול מאלה שבתוך האולם, לאלה (ואני ביניהם) הקרינו את הטקס בחוץ על קיר גדול. למעשה הקהל אמור היה להיות עוד רב בהרבה אם היו מגיעים אליו גם כל הפלסטינים שרצו והיו אמורים לבוא אך נבצר מהם בגלל הסגר שהטילו השלטונות ושהתהדק במיוחד הערב.
את הטקס הנחו שתי בחורות צעירות מקסימות ואינטליגנטיות, אחת ישראלית ואחת פלסטינית, שתיהן פעילות בתנועה. נאמרו דברים בעברית ובערבית ע”י אנשים נפלאים והושרו שירים בפי אמנים נפלאים, פלסטינים וישראלים. בחורים ישראלים ששירתו בצהל וסיפרו על התהליך שעברו מאז שראו את חוסר התוחלת והאטימות כלפי העם הנכבש עד שהחליטו להניח את הרובים ולפתוח בקרוב לבבות. גברים ונשים פלסטינים וישראלים שחוו שכול, אטימות, אלימות וכעס, ספרו כיצד הבינו שרק קירוב ופתרון דרך הידברות הם התשובה. היה זה טקס כל כך נכון, כל כך מכובד, כל כך מידתי, שמתאימה לו ההגדרה שלמדתי רק לאחרונה – כל כך ענוותי.
מפעים ומרגש אותי לראות את התהליך של קרוב הלבבות, והאומץ שבו נחנו בנות צעירות וחכמות ישראליות ופלסטיניות, מה שמזכיר לי גם את כל תהליך השינוי שעובר על כל עמי האזור (ארצות ערב סביבנו) שצעיריהם קצו בדיכוי ואטימות ונוקטים בדרכים של תקשורת עכשווית (פייסבוק, סלוסלרי) ויוצרים מהפכות לא אלימות לשינוי.
אני חשה שאנחנו בתקופה היסטורית כלל גלובלית שיש לנו הזכות להיות חלק ממנה ועוד ידובר בה בספרי ההיסטוריה של העתיד.
הייתה זו חוויה מיוחדת להיות חלק מהזדהות גורפת עם עצב ושכול, של מה שהיה פעם “אנחנו והם” ועכשיו זה כולנו יחד.
היה זה ערב בו לא שפכו רגשנות דביקה, אלא עסקו בהגות מעמיקה וכנה לשינוי ומימוש של הבנה וצמיחה לאחווה ושלום.
העולם לקראת שינוי לטובה תודה לאל, והאנושות מתעוררת. ויבוא שלום עלינו ועל העולם כולו - זמאן סאלאם אינשאללה.
באהבה
אביטל |