הייתי בערב יום זכרון שנעשה יפה, מכובד להפליא, עם שירים וקטעי מלל מיוחדים...
אבל כזה נקי וסטרילי, שחשבתי שאני משתגעת.

אבא שלי נהרג במלחמת ששת הימים.
תמיד ידעתי שיש לי "זכות" להיות ביום הזכרון בלי כל מיני הצגות, כי אצלי יש את הדבר האמיתי
אני לא צריכ להזדהות עם אף אחד, לא צריכה להרגיש אשמה שאחרים שלמו את המחיר
כי אצלי יש איזה מחיר ששולם, ואחרים שמחים שזה אצלי ולא אצלם.
זכות מילדות, חרא של זכות, אבל זה מה שיש.

כבר 44 שנה מאז שנהרג, ואני תוהה כל פעם מחדש למה ימי הזכרון כאלה משעממים
הרי אבא שלי היה אדם מעניין, והדבר האחרון שהיה רוצה שיעשו כדי לזכור אותו
הוא לשבת בעוד ערב משמים עם שירי חובבים וקטעי קריאה דרמטיים,
לדעתי היה מעדיף שנעשה איזה קומדיה מטורפת, נשתה ונאכל, נהנה ונשמח שהוא היה איתנו
שהוא השאיר אותנו כאלה יפים וחכמים ואוהבים לחיות
ושאכן נאהב לחיות את מה שיש לנו עד המוות האישי שלנו, ונעשה את החיים הכי טוב שאפשר.

נכון, זה עצוב שהוא מת, אבל מה עדיף להנציח - את העצב או את החיים, את השמחה?
אני מעדיפה ביום הזכרון הבא לצחוק ולרקוד ולשיר, לשמוח את החיים יחד עם הזכרון של אבא שלי
ולקחת את השמחה הזו כל יום הלאה, כי זה מה שהוא היה רוצה בשבילי.

זהו, אמרתי את שלי, ואם פגעתי במישהו אני מיד מתנצלת, אני כותבת כאן רק את השכול שלי, לא של אחרים.
תודה
יום עצמאות שמח!

מי שרוצה להצטרף לדיון -

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=197&MessageId=152146159