כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מה עומד מאחורי הפיתויים של תקופתנו?

    0 תגובות   יום שני, 9/5/11, 11:06

    (פרוצדורליות ופיתוי בתרבות העכשווית)


    ''


    לפני כמה חדשים נסעתי באוטובוס בסקוטלנד, דרך חבל ארץ ירוק ויפה מאוד, גם תרבותי למדי ועתיר זכרון היסטורי ומורשת.


    בחבל הארץ הגדול הזה, שגודלו כגודל חלק ניכר מישראל כולה, פזורות פה ושם עיירות בגודל קטן או בינוני ואין עיר גדולה. נסענו לעיר הגדולה צפונה לנו.

     

    ''


    בעצירה באחת העיירות האמידות והמטופחות יותר, לכד את עיני מה שנראה לי כהבדל עז למדי בין הנוי והבהירות והצניעות-ההדורה, או ההדר-המאופק, כמו שאפשר לקרוא לזה, של הבתים הבריטיים האלגנטיים, לבין תשישות המראה של רבים מיושבי האוטובוס. לאו דווקא העייפות האישית או הפנימית שלהם, הפיסית או הנפשית ממש, אלא העייפות שבהופעתם. במיוחד כמה תספורות משונות בצבעים משונים, וכמה פריטי לבוש סינתטיים, גמלוניים, העייפים מלהיאבק בפשטות ובטבעיות הקלילה של סתם עבודת תפירה מעט עדינה יותר.

     

    ''

     

     

    ''


    ***


    ובמעבר חד: אותה התמונה הסמלית המפורסמת של "הילד עם הדמעה" - מה יש בה? היא פשוטה, דלה, לא מתוחכמת, לכאורה היא שייכת לעולמם של 'דלת העם' ו'פשוטי העם' כמו תמונה של זאב רווח הצעיר מחופש לרב חנוכה וממלא פיו בפלאפלים, שתולים בפלאפליות (אני מאוד אוהב פלאפל, וגם סרטי בורקס) – אבל זה לא באמת כך בדיוק. התמונה של הילד עם הדמעה היא גם מניפולטיבית במידה מסויימת, קיטשית, פתיינית. היא קשורה לעולם של רגשות מלאכותיים וחפוזים, של רגשנות מהירה, רגשנות 'אינסטנט' כמו שיקראו לזה אולי היום. או אופרות סבון למשל.


    מדוחים וגירויים לא לחלוטין תמימים הם הרבה פעמים צורה של דלות, או, יש צורה של דלות רוח וחומר שביטויה במניפולציות רגשיות. אינגמר ברגמן אמר אחרי ביקור בהצגת תיאטרון עממי מהסוג היותר רע בצרפת, שבה בכו רבים מהיושבים בקהל, שהאנשים מנוכרי-הרגש ביותר, הם גם אלה הרגשנים ביותר.


    ***


    התספורות הקוצניות והסגולות של חלק מהגברות המקשישות באוטובוס (ולמרבה העניין, גם של חלק מהגברים הצעירים) והפייטים הנוצצים מפלסטיק על רקע השחור של אימוניות הפומה, והניגוד בינם לבין איזה רגש מעודן, אבל נעים ופשוט שקרן ממה שנשקף לנו מהחלונות, גרמו לי לתמוה על השילוב הזה של נועזות ופתיינות מחד גיסא, ודלות משועממת ועייפה, קהה, חסרת תחושה ממשית, מאידך גיסא.


    תמיד היה בידור זול; תמיד היו רומנים זולים, או לחם ושעשועים, קרבות זירה; תמיד היו דרמות נוגעות ללב, רומנים למשרתות, סיפורי קדושים עתירי קוריוז ומיתוסים שופעי אינטריגה, סיפורי אבירים, קנאות דתית ולאומנית עתירת אהבה נודניקית וכפייתית לאלוהים, או פסלונים קטנים וחמודים של רועים מלוחלחי עיניים האוחזים בזרועותיהם במבים ענוגים.


    היום, אני מרגיש לפעמים, הפיתוי הגס וגם העלוב במקצת, הוא כמעט בגדר השדרה המרכזית של התרבות שלנו.


    לפעמים הפיתוי והמניפולציה נוטים לרגשנות יותר 'טהורה' ולפעמים לרגשנות יותר אפלולית ומינית במובן הבעייתי של המילה. אני מרגיש שבימינו הסוג השני הוא יותר בולט, בקליפים של בריטני ספירס, בעיצוב החדש והמושך יותר של הילדה דורה, בפרסומות של קסטרו וט.נ.ט. ופוקס לילדים. אנחנו די כבדים, די מהירים, די מורגלים בגירויים עזים ומפותחים, מפותחים מדי ונטולי התאמה למציאות ולנסיבות ולעיתוי.


    אבל הביטויים הצעירים והבועטים בשדרה המרכזית של התרבות ובעולם האופנה והזוהר הם פחות זוהרים ובועטים בגלגולם אצל אנשי היום-יום. אלה תשושים יותר, ממשיים יותר, הם בני אדם ממשיים, יושבים באוטובוס, רובם עברו את גיל שלושים, חלק גדול מהם מבוגרים או קשישים, ועדיין חלק גדול מהם גם רתום למאפייני העולם התרבותי הזה, בצורה יותר תמימה, בצורה מבולבלת, שמשלבת תמימות ויומיומיות פשוטה ודלה, עם איזו אופנתיות צועקת ותוקפנית שלא מדעת, צבועה בצבעים עזים, מפתה בלי לפתות יותר, מתקיפה בלי להתקיף יותר, צעירה בלי להיות צעירה, מגניבה בלי להיות מגניבה בכלל; חסרת הקשר, מיקום, תלושה, מבולבלת, לא יודעת את עצמה, נכנעת לתכתיבי התקופה הלא תואמים והלא תמיד מספקים – תכתיבים שלא קשורים באמת לעולמם של רוב בני האדם, במיוחד כשהם הולכים ומזקינים. בניגוד לאופרות הסבון, לא תמיד יש כאן מודעות למניפולציה ולפיתוי – לפעמים כן, אבל לפעמים לא: פשוט, ככה עושים, ככה מסתפרים וצובעים שיער, ככה מתלבשים. אבל תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה: האם מי שיוצר את אופרות הסבון הוא תמים כמו מי שצופה בהן?


    ***


    כל זה גרם לי לתהות מה מאפשר את המיזוג הזה של דלות אפורה ושל פתיינות מלאת צבע, של האוכסימורון התרבותי הזה שנדמה שאנו חיים בו לפעמים. מה הגן שלו, הקוד שלו, מאיפה הוא נובט, מה הבסיס הנפשי שלו, מאיזו השקפת עולם וחוויית עולם הוא נובע.


    הבטתי מחוץ לחלון האוטובוס וראיתי אנשים צועדים במהירות ברחוב, חלקם בחליפות נוטפות קרירות עסקית, איזה סניף בנק, וכספומט, וכל התכונה שבפנים. בתוך האוטובוס הכל היה עשוי פלסטיק – הכסאות, עמודי תמיכה, הלחצנים, הרצפה; מעין סגסוגת אפורה, מעבדתית (שלא לומר – מדעית) מנוקדת, של סוגי חומרים פלסטיים מעורבבים, אפרפרים, המשקפים ומדמים חלק מהתלבושות של האנשים הממתינים בישיבה. האווירה של הדבר הזה היתה טכנית, פרקטית, פונקציונאלית, באופן שאיננו לגמרי רק פרקטי יותר, פרקטי מיידי, מועיל, אלא מבטא ומשקף הוויה שלמה ואפילו אידאולוגיה של עולם עסקי ובירוקרטי גדול, מהיר ומתוחכם, המתנהל בתוך ריבוד מרשים של מיליוני פרקטיקות חסכוניות ורשמיות, חסרות גוון אישי ונטולות פניות – כי רק כך אפשר לעשות עסקים ולהרוויח כסף ולנהל מוסדות גדולים ומדינות-מיליונים וצבאות ומכוני-מחקר ביעילות, אולי – ריבוד של מיליוני פרוצדורות קרות.


    אחרי כן הבטתי שוב בחלק מהאנשים, בצעירים שכל חזותם אמרה לשבות את עיני ולעורר בי הערצה, משיכה או יחס עז אחר אליהם – טייטס הדוקים, פירסינג וקעקועים על הפנים, חולצות נושאות סיסמאות או ציורים עזי ביטוי, שלא תישאר שווה נפש לעומתם... כל כך אישי, כל כך אני, הנני, אני עצמי, הביטו בי. ברחובות – שלטים, במקרה זה אמנם נאים ומאופקים בדרך כלל, המזמינים אותך באלפיהם לאינסוף סוגים של חוויות חושים וריגושים אחרים, חלקם נוטפי עסיס מובהק ומופגן. באותו רגע היה נראה כאילו הכל  צועק, קח אותי, קנה אותי, התמסר לי, ענג את עצמך, דע שכרון חושים, או כוח, או אושר, או נחמה, או שלווה, בקיצור, כל מה שתרצה, רק תדאג להסתכל עליי בשביל להשיג את זה, רצוי, לקנות אותי, או לאהוב אותי, וזה יקרה לך. תזכה בכל מה שתבקש. ובמבצע. או: לא תקבל אותי; אני אפתה אותך, אשפיע עליך, בטייטס, בלקה, בעור נמר של המגפיים שלי, אבל לא תקבל אותי. הכל רצה לפתות אותי אליו, הכל רצה שאביט בו או אקנה אותו, הכל היה רווי שידולים.


    והמעניין הוא, שלכל השידולים האלה, היה מערך מורכב, מודע ומפותח של פרוצדורות לתמוך בקיומם ובפנייתם אליי, ואילו כל השירותים הענייניים, הפרוצדורליים סביבי, רצו שאוהב אותם או לגרום לי לרצות לאהוב את עצמי יותר או לרצות מאוד משהו, משהו שלא קשור אליהם עצמם בצורה ברורה. בתוך האוטובוס האפור היו שלטים שמהללים עד אקסטזה את חברת האוטובוסים הדואגת לחברה ולמשפחה ולסביבה כמו

    לגוזליה; והשלט של מקדונלדס שהציע עוגיות במבצע, הפעם הזו, היה שלט אלקטרוני מתוחכם, הממוקם בקרן רחובות מדוייקת ובולטת, המוקצית על ידי העירייה במחיר מכובד, על פי חוזה מפורט וממושך, עם אופצייה להארכה, ולא היה דרוש כוח אדם כדי להחליף את הכתוב בו באותיות דיגיטליות; זה היה המבורגר מהיי-טק, המבורגר ממוחשב, אסטרטגי, מנהלי, הוא בכלל לא היה המבורגר מקדונלדס, הוא היה סוכן העומד במפגש הרחובות ומכוון את בני האדם כמו פקח דרכונים; רובוט.


    ההמבורגר נוטף השומן והמתובל כדבעי היה מחושב באופן מאוד רציונלי עד כי נראה כמו יחידה אנונימית בתוך טור הנדסי, חסר פיסיות כמעט; ואילו הבנקים, שמבוקשם להגן על חסכונותיי ולשמש לי כלי להבטחת יציבותי הפיננסית, התבלבלו בנסותם לסייע לי לעשות זאת באמצעות סרטונים המציגים בחורה חמודה מאוד בגופייה, מורבצת על נאות דשא בחברת בן זוגה הגברבר, שיופיים וצחור שיניהם ריתקו אותי ואף סינוורו אותי; הם ביקשו לגרום לי לרצות להיות יפה, מאושר ונטול דאגות כמותם, ולרבוץ על נאות דשא באמצעות הבנק הזה ולא באמצעות בנק אחר כלשהו, המתהדר אף הוא, למרבה ההשתוממות, במדשאות ובגברברים וביעלות-חן ברונטיות משלו.


    ***


    פרוצדורליות ושדלנות, או פיתוי. אלה, אולי, הכוחות השולטים בחברתנו, למטוב ועד רע. עד כדי כך שאפשר אולי יהיה לקרוא לתקופתנו, יום אחד, התקופה השדלנית-פרוצדורלית, או הפרוצדורלית-פרסואטיווית. הם צומחים זה מתוך זה: ברצותם למכור באופן יותר ויותר יעיל, או ברצותם לנהל בני אדם ביעילות הולכת וגוברת, העולם הבירוקרטי והעולם העסקי המופשטים ונטולי הזיקה האישית לעולם, משתמשים בצורה הולכת ומשתכללת ביצרים ובמשאות הלב האנושיים; ואילו החיים בסביבה של גירויים ופיתויים, של אווירה של עיסוק בסיפוקים ובהפגנה עצמית, יוצרים שוויון נפש רגשי, מוסרי ורוחני מהותי כלפיי דברים, ומובילים בתורם לעיסוק במספרים ובכמויות, לעיסוק בהשוואות, בהקצאות ובמדידות של מזון, של חומרים, של קלוריות, של תענוגות, של שרירים, שומנים, כסף וכיו"ב.


    וכך נדמה לי: משהו קרה עם המהפכות התעשייתית והטכנולוגית שעבר העולם במאות השנים האחרונות, ביתר שאת במאה ה-19 ובמאה ה-20; קרו דברים רבים, מרובי משמעויות וגוונים; אך אחד מהם, לבטח, הוא שהרבה אנשים הושפעו מהחשיבה המדעית המדוקדקת, המפשטת את העולם למספרים ולנוסחאות, ומנוכחותה בתוך המנגנונים הטכנולוגיים והמכאניים שהחלו לשמש את התעשייה; וכן מהניתוחים ומהדרישות המנהליות של הגופים העסקיים והתעשייתיים הכבירים, או אפילו אלה הקטנים, שהלכו והתמקצעו, הלכו והתפתחו באופן הדורש יותר ויותר אנליטיות, שח-מט, רצינות רציונלית, אחריות חוזית, משפטית, חשבונאית וכדומה, כובד ראש מתימטי, פרוצדורלי במקרה זה, ארגוני, תהליכי, הליכי; והיה זה דבר חשוב, ועדיין הוא כזה, אלא שכפי שקורה בתוך תרבות תמיד, מהות העיסוק בתוך ממד אינטנסיבי של החיים הופכת לתרבות ולתפיסת עולם, וכאן הארגוניות וההליכיות, הפרוצדורליות הקרה של המנגנונים העסקיים המורכבים והמנגנונים הבירוקרטיים במדינות המשוכללות המודרניות, השתלטו על רוח האדם וחזקו את "כלוב הברזל של הרציונליות", כפי שקרה לזה הסוציולוג מקס וובר.


    אלא שוובר לא הכיר עדיין את עולם המחשבים והמחשוב, וגם לא את עולם הפרסומת והפיתוי בן ימינו. שני אלה עומדים בסימנן של שתי פריצות גבולות: האחת של תפיסת העולם הפיסי כפיסי והרוחני כרוחני והמרתה במידה מסויימת בתפיסה של העולם כשדה אינפורמציה מופשטת ושל האדם, של מוחו ושל רוחו כמנגנון של עיבוד אינפורמציה ללא עוגן ואמת, ללא נקודת כובד סגולית ומהות עצמית; והשנייה, והיא קשורה וגם לא קשורה, של הגבולות המוסריים והאסתטיים הטבעיים, אם אפשר להתבטא כך, של העולם ושל ההתנהגות והחוויה האנושיות, ושוב, כאילו אין גרעין פנימי לאדם, והכל הכל מים, זורם, משתנה, יחסי; וזה, לדעתי, קשור מאוד לשבר הגדול שעברנו כולנו, הורינו וסבינו וסבתותינו, של התרסקות התרבות המערבית ה'קלאסית', שבאה לשיאה במה שקרה במחצית השנייה של המאה העשרים, משטריה ומלחמותיה, טראומה קולקטיווית נוראה שנדמה לי ששוב אין מדברים די היום בהשפעתה העצומה על רוב בני האדם, למרות שאנו עצמנו מוסיפים להיות מושפעים ממנה עמוקות.


    אנו נוטים לבלבול, אנו מבינים את חיינו ומאוויינו במושגים פרוצדורליים, ותופסים את הכלים הפרוצדורליים שמסייעים לנו לנהל את עצמנו במושגים של נטיות ליבנו ושל תשוקותינו; ואנו נאחזים חזק, חזק מדי, בגירויים חריפים, בפיתויים, במניפולציות רגשיות, הרבה פעמים על חשבון הרגשות עצמם ועל חשבון עצם היכולת לחוות סיפוק אמיתי, שלמות, מלאות. אנו מנוהלים על ידי גופים גדולים, שלא תמיד רוצים בטובתנו, או אף מבינים היטב מספיק את טובתם עצמם. מתי נחזור להישען על "קיר עניינו המשותף", כפי שכינה זאת המשורר והסופר האוסטרי רילקה לפני מאה שנים בדיוק, ונקרין עליו את הטרגדיות ואת המהות הטרגית המשותפת של חיינו כולנו, כדי שנוכל להזדכך, להיפקח ולהיגאל?

     

    ''

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין