לפני מספר שנים רואיינתי לתחנת טלוויזיה זרה במסגרת כתבה על מתקשרים.

הכתבת ואני התיידדנו קצת ואז לקראת סוף הראיון היא בקשה לשאול אותי שאלה על הזהות הישראלית שלי.

"מזה להיות יהודייה ישראלית?" היא שאלה "במה את ואני,שתי נשים מצליחות שונות זו מזו?"

אני חייכתי ואמרתי את המשפט הראשון שעלה לי בראש.

עד היום אני לא ממש בטוחה שהיא הצליחה להבין.

"הגולה הזו בגרון שמתחילה מיום הזיכרון לשואה והולכת איתי עד יום הזיכרון לחללי צה"ל, הגולה הזו עושה לי להרגיש הכי ישראלית שאני יכולה".

סליחה, אבל אני כותבת על הימים הכי גאים שלי בעם שאליו אני שייכת. סליחה, אבל אני לא ממש מתכוונת לסליחה הזו.

די.

לא רוצה להתנצל.

אני ישראלית גאה. כן כן יש הרבה מה לתקן בארץ הזו , וכן הרבה עוולות יש פה בעיקר כי אנחנו עם עצלן. תודו. וכן וכן וכן....הרשימה הארוכה.

אני לא רואה אותי חיה, נושמת, כותבת או אוהבת באנגלית.

גם לא באיטלקית...

והנה הם באים הימים האלה.

זה התחיל בשבוע שעבר כשהקטנה שלי שאלה אותי ביום השואה:" אמא גם כשאנשים טובים מתו אלוהים הסכים לזה"?

וזה מגיע היום.

לפני שנתיים באחת הפגישות שהיו לי במסגרת העבודה המבורכת שלי פגשתי בבחורה מאוד מיוחדת.

נועה (שם בדוי כמובן) בת 36 ירושלמית. תואר שני בפסיכולוגיה. היגיעה אלי כדי לברר מה גורם לה להיות לבד. מדוע כבר 4 שנים אין לה בן זוג ?

כשהתחלנו את השיחה מהר מאוד היה ברור שכל מערכות היחסים שהיא חוותה עד עכשיו היו "כאילו" מערכות יחסים.

לקח לי כמעט חצי שעה להסביר לה שהקשר עם הגבר הנשוי לא שונה בכלל מהקשר שהיה לה עם הגרוש הטרי ולא שונה מהקשר שהיה לה עם הגרוש פעמיים.

כל אותם גברים לא היו פנויים רגשית בכלל.

לנשוי הייתה משפחה.

הגרוש הטרי? רצה לאכול את כל מה שהיה בתפריט ולא רצה להתחייב.

הגרוש פעמיים....הוא כבר היה בסרט הזה. מיצה. לא רצה ילדים...היו לו 4...מספיק.

מה שהוביל את נועה לבחור בגברים האלה היה הזיכרון שהביאה מהבית. אבא שנטש... אמא מרירה והבנה לא מודעת שזוגיות היא סבל.

הזיכרון גרם לה למגנט לחיים שלה גברים, שהסיכוי לבנות איתם זוגיות טובה היה קרוב יותר לאפס מאשר לעשר.

בהשלכה לחיים שלנו יום השואה הוא גם יום התקומה של העם היהודי רק מהשואה הזו צמחה מדינה....

רק.

יום הזיכרון לחללי צה"ל לוקח אותנו ליום העצמאות.

אז אם כעם אנחנו יכולים ללכת משואה לתקומה מזיכרון לעצמאות...אולי אפשר שנעשה את הדרך הזו גם כיחידים?

השקט שעטף את נועה כשהבינה את דפוס ההתנהגות שלה. היה שקט טוב.

"את יודעת אף מטפל שלי והיו לי שניים טובים, לא הצליחו לגרום לי להבין את הקשר הזה. בצורה כל כך בהירה. כמוך."

לפני חודש לערך צלצל הטלפון. נועה הייתה על הקו ובקשה את הכתובת שלי.

" אני יודעת שאת לא מגיעה לשמחות של הלקוחות שלך.... כי הרשימה ארוכה... אבל אני רוצה לשלוח לך הזמנה לחתונה שלי".

בתחתית ההזמנה היה רשום כך "מצאתי אהבה רק כשהסכמתי לחיות עם הזיכרון בשלום"

אני מאחלת לכולנו לחיות עם הזיכרון, הכאב והעצב בשלום, ולתת לחיים לנצח.

כי ככה מוצאים אהבה.