היום יום הזיכרון, לא יכולתי להגיע לאזכרה שלך.

החלטתי במקום זה לכתוב לך מכתב, משהו שאני חושבת עליו 14 שנה.

לא יודעת למה לא כתבתי לך קודם. בעצם אני יודעת. לא הרגשתי מספיק חשובה כדי לכתוב לך.

רציתי לספר לך שבדר"כ כשאני באה לאזכרה שלך אני עומדת בצד.

יש שם תמיד המון אנשים שהיו הרבה יותר קרובים אליך ממני, חברים, חברות, משפחה..חברי משפחה.

ואני, מה אני, בת דודה שניה.

האמת, אין לי בני דודים ראשונים כך שזה מבחינתי זה הכי קרוב שיש.

אני רוצה לספר לך דברים שאולי לא ידעת,

איך אני אתחיל..

הייתי בת יחידה, אתה זוכר... הייתי באה עם אבא שלי אליכם מגיל 5 בערך, בשבתות, פעם בשבועיים. אתם הייתם המקום היחיד שהייתי אוהבת לבוא אליו, לא אהבתי באותם ימים ללכת לשום מקום, לא הרגשתי שייכות, וגם רק אני ואבא לא היתה אטרקציה במיוחד.

הייתי באה אליכם, ואמא שלך היתה מקבלת אותי כמו עוד בת. רונית היתה בחדר שלה , תמיד למדה, שמעה מוסיקה, חברות.. הכי אהבתי את חדר הארונות שלה, מקום מחבוא שכזה מבחינתי, עם תיקרה אנכית מעץ.

אתה היית חדר ליד. היית חתיך, לא שמת עלי, אבל תמיד היית הכי נחמד, אני זוכרת שאהבתי אותך נורא והתביישתי..נו כנראה הייתי דלוקה על הבן דוד שלי..מה כבר הבנתי על יחסי בני דודים.

היית תמיד שזוף בצבע שוקולד, גבוה, שיחקת כדור סל אני חושבת, תמיד קינאתי בחברות שלך..אלוהים ישמור, אני לא מאמינה שאני קוראת את מה שאני כותבת.

היינו משחקים בגינה, הכלב שלכם היה מסתובב הלוך ושוב לידינו, שרה היתה מוציאה דברים טובים מהמטבח בצורת צלחות פירות ענקיות, עוגות, ארוחות צהריים מפוארות, שמש נעימה ליטפה אותנו בלי חור באוזון, אנשים היו באים והולכים כמו בתחנת רכבת, היה תמיד שמח שם בחוץ, זה היה הבית האידיאלי מבחינתי, בית מלא בכל טוב ואנשים.

באיזשהו שלב כש"התייאשתי" ממך התחלתי להעריץ את רוניתי. אני זוכרת שהיא למדה לבגרויות ולא יצאה מהחדר אפילו לארוחות. כולם היו גאים בה, במיוחד שרה, אמרתי לעצמי שגם אני אהיה ככה בגיל הזה..זה לא קרה.

ואז לפני 14 שנה בלילה אחד שהייתי בצבא, קיבלתי הודעה נוראית לגביך במחשב בצבא.

טסתי ב-2 בלילה לבית שלכם, היו שם כבר עשרות אם לא מאות אנשים. אני לא אשכח את הפנים של כל אחד ואחד.

לא יכולתי לעזוב את השבעה הזו במשך כמה חודשים, לא חושבת שאנשים הבינו למה אני שם כל כך הרבה, אבל כנראה שזה היה משהו פנימי שלי שרק אני ידעתי, ולא יכולתי להילחם בזה וללכת, אולי משום שלא היו לי אחים, הרגשתי או רציתי להרגיש שאתה כמו אח גדול שלי, וכמה אהבתי אותך וכמה כאב לי לאבד אותך באותו לילה, רק היום אני מבינה, למרות שהרגשתי את זה כבר אז. 

(כעבור חודש השתחררתי על קב"ן בגלל דיכאון.)

היית מופיע לי בחלומות, ועדיין, אתה מגיע לביקור פעם פעמיים בשנה..תמיד מחייך חיוך ענק ובריא..

רק רציתי שתדע,

אהבתי אותך, ותמיד אוהב,

מתגעגעת.