היום זה יום שכמעט לא משנה מה תגיד- זה פוגע. מישהו ייפגע מזה. היום זה היום הקדוש ביותר שיש לעם ישראל מבחינה אזרחית, יום שבו העם מתאחד מאחורי השכול, מאחורי מיטב בנינו ובנותינו שנפלו במערכות ישראל. כנראה שרק כשכואב לנו אנחנו מבינים מה באמת חשוב בחיים, המציאות שמה לנו את הכל בפרופורציה.

בכלל, יום הזיכרון ויום העצמאות הם כנראה האויבים הכי גדולים של הפוסט-ציונות, של ארגוני "זכויות אדם" ושל הדבר הזה שאני מכנה "המטריקס". ימים אלו מזכירים לכולנו למה אנחנו כאן ומה אנחנו עושים פה. היום, מחר ואולי גם מחרתיים אנחנו לא נדבר על מי, מה, למה- אנחנו נזכר במשהו הזה, שהיה קיים עד לא מזמן, שנקרא "ארץ ישראל הטובה". למה אנחנו מתרפקים על הזיכרון הזה? למה אנחנו מסתכלים על החיילים של פעם, על הדור הקודם, ומתגאים? האם היום אנחנו פחות טובים? פחות מושא לגאווה?

דן מרגלית כתב היום שעם ישראל הוא העם היחיד בהיסטוריה שחזר למולדתו. אני לא יודע מדעית אם הנתון הזה בדוק ואמיתי, אבל הוא מרגיש אמיתי. עד לאחרונה היינו עם עתיק יומין שחזר למולדתו העזובה והפיח בה חיים חדשים, הקים בה מדינה לתפארת. היום? היום אנחנו מתוארים כמדינה כובשת, אכזרית. מדינת אפרטהייד. האם אלו שנפלו מתו למען השקרים הללו? האם אותם דוברי-לעז רואים בכל הקרבות והמלחמות שלנו כמיותרות? האם אלפי בנינו מתו לשווא? בעצם, לפי ההגדרות העכשוויות, לוחמי ששת הימים נלחמו סתם, כדי לכבוש, כדי לשלוט על עם אחר, שהיה פה קודם. ואחריהם מתו עוד ועוד סתם. סתם.

עכשיו, כשאתם קוראים את זה ביום הזיכרון, עם הטקסים, השירים, בתי הקברות והנאומים, האם גם עכשיו אתם חושבים ככה? או שאתם יודעים את האמת, האמת שלא שומעים כל יום, האמת שכאילו מתביישים לספר. יפה ירקוני, בשירה "מי שחלם" תיארה זאת בצורה מדויקת- "מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם". אנשים כמו מוטי, אוהד, יובל, דנה, ניר, קובי ומיכל לא מתו לשווא. כל שאר השמות לא מתו לשווא, הם נפלו במערכות ישראל. לא סתם בקרב, אלא במערכה, מערכה על קיומו של עם ישראל, בהגנה על מולדת העם היהודי. הם ידעו למה הם שם, הם ידעו בדיוק מי האויב שלהם בשדה הקרב, מי מנסה להרוג אותם, וגם למה.

בטקסים של יום הזיכרון הלב של כולנו רוטט. כאב, געגוע, דמעות. מערבולת רגשות. אתם לא חייבים להסכים, רובכם גם כנראה לא מסכימים. אבל תנסו להסביר לעצמכם מדוע היום הדברים נראים שונה מאשר לפני שבוע או עוד שבוע. מדוע ביום כזה לסמלי לאום, מקומות בארץ, אמירות בעלות משמעות לאומית או לאומנית, מדוע לכל אלו יש משמעות שונה?

כדאי שננסה לשמור יותר על מורשת הנופלים. לא צריך להיות באבל 365 ימים, הרי אנחנו עם חפץ חיים ואוהב חיים, אבל אולי את המורשת ואת הערכים של אלו שהקריבו את חייהם- אולי את זה כדאי לשמר לאורך כל השנה.

נקודה לסיום: יצא לי היום להיות במרכז עזריאלי בשעת הצפירה (תירגעו, לא מבחירה ובטח לא לצורכי שופינג). בשעת הצפירה עמדתי על הגשר שמחבר את עזריאלי והקרייה, איתי היו על הגשר כמה עשרות אנשים. בשעת הצפירה מכוניות עצרו ונהגיהן נעמדו דום. מכל מה שהספקתי לראות באמת כולם נעצרו ועמדו. לפתע נשמע רעש של מנוע ומעבר לפינה הגיח מעין קורקינט ממונע ועליו בחור צעיר שנסע, צחק, סימן אצבע משולשת וצעק לכולנו בערבית. כן חברים, אני יודע שיש עוד אנשים במדינה שלא עומדים. אני יודע שרבים מהם דתיים ורבים ערבים. אבל כשאתה רואה את זה בעיניים שלך מול הקרייה ובהתרסה שכזאת- אתה נותר ללא מילים, רק עם כעס.

שלא נדע עוד צער ושכול, ושהנופל האחרון יהיה אכן האחרון.