יום שלישי עם אוֹלִי, או, טיול באירופה הקלאסית
כשאני בחופש אמיתי בסיני או פריז
כל הגוף שלי יודע את זה.
משהו מהידיעה שבראש זולג ומתורגם לאופן החזקת הגוף.
וכשירדנו מהאוטובוס באלנבי פינת טשרנחובסקי והתחלנו לעשות את דרכנו מזרחה בבלפור ומשם לנחמני, דרך יבנה, פיזרתי שביל טרדות מאחורי.
כל טרדה מעטרת אבן מדרך.
ועם ההליכה הגו מזדקף מתיישר
מעומס ההקלה.
"בככר הנסיך אלברט כבר היית?" הוא שאל וכבר כששאל ידעתי ששם אני רוצה להיות היום.
וכשהוסיף וכתב הוראות הגעה מוכתמות באוירה לונדונית או פריזאית,
המשוכנעת השתכנעה עוד יותר.
דמדומים עוטפים את העיר, צובעים אותה בצבעים רכים, שרים לה שיר ערש טרם ליל. מישהו, בנחמני 17, מנגן ג'ז. לא בסטריאו. בלייב. וצליליו ממלאים את הרחוב בעליצות ניו-אורלינסית של טרום קתרינה.
פנסי העיר כבר הדליקו
ורק בית הפגודה מקבל ליטוף קרניים אחרונות
עוד כמה צעדים והנה היא
ככרו של הנסיך.
קטנה.
שני ספסלים, שני פיקוסים, פנס.
קסם.
הספסל קורא לנו לנוח.
להשיל את הטרדה האחרונה ולספוג.
חופש.
שאון העיר שוכך לאט אורחיה עוזבים ואוהביה נשארים וגם אוֹלִי נרגעת מתמסרת לידי הלוטפת פרוותה הרכה
אנחנו ממשיכות לטייל.
או, סופסוף אני יודעת היכן מכללת עלמא.
ברחוב בצלאל יפה, פינת אחד העם עומדת יפיפיה אדומה נראית איטלקייה
מה שמשכנע אותי סופי שאני באירופה הקלאסית (כמו שכתוב במדריכי טיולים מאורגנים).
בבית הקפה מביא המלצר דבש יחד עם התה. מן סוג של יוזמה אישית מבורכת. "תקופה קשה" הוא אומר בסימפטיה ומתכוון לגרוני הצרוד. "קשה" אני עונה, "אבל האויר מה זה שווה"
מתחיל להיות קר, אני לובשת את הז'קט הסגול הצמרירי ומושכת לגימה ארוכה מהתה. אוֹלִי מכרסמת את העוגיה הקטנה.
קבוצת ילדים עוברת מדברים עברית.
לרגע אני מופתעת
ומייד מחייכת. |
