אברהם אבי אושר אושרוביץ ז``ל
בן 40 היה בנופלו.
בן שרה וקלמן בצלאל
נולד ברעננה.
בי` בחשוון תשי``ב , 9/11/1951
התגורר במושב בקעות .
נהרג בפעולת איבה., על אדמת ביקעת הירדן.
בט``ז בתמוז תשנ``א , 28/6/1991 .
קורות חיים:
אברהם (אבי) נולד ברעננה בי` בחשון תשי``ב (09.11.1951), בן לקלמן בצלאל ושרה אושרוביץ, נצר למייסדי העיר וותיקי ההגנה.
בשירותו הצבאי היה אבי טכנאי קשר בחיל האוויר, ולאחר שחרורו הועסק ע``י חברת אלקטרוניקה ותיקה במעבדת מחקר ופיתוח.
אבי נישא לאילת, ובגיל 25 עזב את העיר והתיישב עם רעייתו במושב בקעות שבעמק הירדן. במושב נולדו ילדיהם, מירב ומתן. אבי עסק בחקלאות במושבי הבקעה, ועשה זאת בהצלחה מרובה. כן הצליח בעבודתו כמדריך חקלאי. הוא היה מוכר כאיש של שלום ומאד האמין בדו-קיום. תמיד נהג בכבוד בפועלים הערבים, שעבדו אתו במגוון ענפי החקלאות שבהם עסק.
ביום שישי ט``ז בתמוז תשנ``א (28.06.1991) נרצח אבי במטע התמרים של מושב משואה, אותו ניהל. הוא נרצח בדקירות סכין על-ידי אחד הפועלים הערבים במקום, שעבד איתו מזה 15 שנים ואשר היו ביניהם יחסי ידידות, שכללו גם ביקורי משפחות הדדיים.
גופתו של אבי התגלתה כעבור כמה שעות בכרם של מושב משואה, לשם נלקחה על-ידי הרוצח כדי להקשות על מציאתה.
אבי היה בן 40 במותו. הותיר אישה ושני ילדים. הובא למנוחות בבית העלמין ברעננה, ליד קבר הוריו.
 מתגעגעת אליך מאוד..... מצ"ב סיפור/שיר שכתבה בת דודתי מירב אושר בתו של אברהם באתר הנצחה לזכרו: .
סיפור הירצחו של אבא.
היה יום חם
תחילת הקיץ,
תחילת הקיץ במדבר.
זיאה שוטפת אותנו,
למזגנים אנו צמודים,
אנו ההולכים יחפים.
מכנס קצר לי
וגופייה פשוטה
ופניי מחייכות בחדווה
ואני שמחה ,
כי ריח החופש מהלימדים היתממש לי
כי הכיף הגדול צמוד לי .
ובעיקר כי הכל לפניי
ואני רק יכולה לבחור.
ואני פוסעת בשבילים של המושב
המקום הכי רגיש לי בלב.
ושמש מכה בי
ולי לא איכפת
כי שם השמש היא המחמיאה ביותר.
ובאותו יום הייתי צריכה להחליף את המזכירה של הישוב
ובשביל מי שמחליף זו חגיגה.
כי ראשית הטלפון שם
ניירות , עטים.. קישקושים
להשוויץ בפניי כל מי שיכנס ויראה אותי שם.
כי תפקיד מעניין
ואחריות .
ואני זוכרת שרציתי לדבר עם אבא
אבא עבד במושב אחר
אלוף החקלאות שלי.
עסק בתמרים באותה תקופה.
מומחה .
הידיים של אבא שלי היו ידיים עובדות
ידיי אדמה .
טהורות .
אלו הידיים המיוחדות ביותר בעיניי.
מחזה אדמה ריקנית
לאדמה מפריחה
אדמה הנותנת פרי או ירק.
אבא ידע לטפל באדמה בעדינות
הוא השקיע בה את כל כולו
מירצו
הידע שלו
הוא פשוט אהב אותה.
אהב אותה כמו שאהב את האדם , כל אדם ממש
אכתוב בלי שום סייגים.
אבא שלי אהב כל אדם!
והיתקשרתי
ותמיד ענה לי מישהו אחר
פעם אמרו כי לא נימצא
ופעם אמרו כי היה וישוב אחר כך
ופעם בדיוק חלף אבל לא הגיע.
כל פעם תשובה אחרת.
לבית האריזה ,
שם היה הטלפון
ובמקום עבדו ערבים.
ובכדיי לקבל משמעות
ערבים בשבילנו היו כמו משפחה
זה קפה בבית שלנו
זה קפה בבית שלהם
זה ארועים שהם אצלנו
או שאנחנו אצלהם
זה לגדול מגיל אפס שהם עובדים אצלנו.
זה לקשור קשריים ידידותיים .
ושוב אבא האוהב כל אדם היתחבר גם איתם,
מיוחד במינו היה.
וזה מה שהעביר גם לנו.
אהבת האדם.
זוכרת אני אף..
אחד הביקורים פעם בכפר..
במרחק של כמה קילומטרים ממושבנו
ונסענו על הטרקטור לשם
ושהגענו הבנות מרחו לי לק על הציפורניים
הייתי קטנה.
לחשוב שאבא היה בחדר האורחים שלהם
ואני הייתי בבית סמוך
דופק לי הלב.
אבל אז לא
פעם היו זמנים אחרים.
וכך חלפו להן השעות
השעות הנעימות של יום שישי,
יום קצר
המכולת תכיף תיסגר,
אני יעלה במעלה האפור הבייתה.
השקט אצלנו במושב תמיד תמידי
זה פשוט חלק מדהים מהחיים
שאתה יכול לשמוע כמעת תמיד
את ציוץ הציפורים
משב הרוח
תזוזת העצים
כשחולף רכב..
הכל שקט
אז כל רחש מכל סוג שהוא בולט.
ובבית השיגרה נמשכת
אח לי קטן
משחק עם חבריו
אני בחדר שומעת מוסיקה
השיגרה החמימה והמוכרת.
אבא תכיף יבוא.
איך אני יודעת?
זהו
שהטנדר שלו
תמיד אפשר לשמוע
את חריקת הטנדר שלו העוצרת לייד המחסן.
זו עצירת הרכב שבשבילה היום הייתי משלמת
כל סכום בעולם.
רק שתעצור.
ערב כבר
ציחקוקיי ילדים
נביחת כלבים.
אמא
אמא קוראת לי
"אני מודאגת"
אבא היה צריך לחזור.
אני כותבת את המילים הללו
ואני מיתקשה להסביר
איזו מין תחושה הייתה לי אז שאמא אמרה
אבל..
זאת אחת התחושות שקיבצה לי בצורה שלא הייתה
לי מעולם אז.. את כל הלב כמו צבת.
וזאת רק הדאגה
אנו לא יודעים כלום
מה קורה עם אבא.
החלטנו לא לשתף את אחי בן השמונה
בדאגה ההתחלתית.
אמא החלה להיתקשר
אני זוכרת שמות למי
אני זוכרת שכולם לא ידעו לענות אם ראו
למעט אדם אחד שראה אותו לטענתו בצהריים.
כבר עשר בלילה
אני לא זוכרת מפה מה היה עם אחי
אני רק זוכרת "תמונה" שאמא מחבקת את אחי והוא הולך לישון.
הוא לא יודע כלום.
ילד בן 8 הלך לישון
אני יכולה לספר בוודאות שהוא לבש
את החולצה של אבא
חולצת פסים כחול כתום לבן.
ילד מניח ראש על הכרית שמח וטוב לב.
אמא בסלון
הטלפון בסמוך לה
היא מיתקשרת המון
אז לא היו פלאפונים
לפחות לא כמו היום.
אמא מיתקשרת למשטרה
לצבא
לחברים
למי לא....
אף אחד לא ראה לא שמע ולא יודע.
שכנה מגיעה
פנייה לבנות
בעלה מפקד בסיס באזור שלנו.
הם היו במסעדה בטבריה
בעלה קיבל דיווח
והם קיצרו וחזרו.
היא באה מיידית אליינו
ובעלה לפקד על חיפושים.
היא מחבקת את אמא
ושתיהן מדברות
הטלפון מונח כרגע
שותק
מחכים.
אמא והשכנה מעלות ספקולציות.
אני זוכרת את עצמי
בין המטבח לסלון
אני זוכרת שאני בין המטבח לחדר שלי
אני זוכרת את עצמי גם בסלון
לא הרבה
רק מקשיבה ומרחוק.
הטלפון מצלצל
אמא עונה
עונה על כמה שאלות
היא מניחה את השפורפרת
אמא נעלבה
שוטר היתקשר לשאול
האם קיימת אפשרות שאבא עזב את הבית.
אמא ענתה שלא.
כמובן שלא.
אבא לא יעזוב אותנו.
אבל בודקים כל אופצייה.
שוב טלפון
אחות של אבא,
היא מספרת לאמא שהיתקשרו מהמשטרה לשאול
אם הוא אצלה.
מעגל טלפונים
הוא לא בשום מקום.
מחכים.
השעה 12 בלילה
ואבא נעדר.
בוקר
בוקר יום שבת
בוקר יום שבת ראשון בחיים שלי
שהוא שונה
הכל מוזר
קשה להעביר את התחושה הזאת
הכל פיתאום ניראה שונה,
האויר שונה
הצבעים של הנוף שונים
החצר בבית שונה
הריצפה שונה
הכל פשוט שונה.
אני פוקחת את העיניים והכל מוזר לי.
אמא בסלון
עכשיו השכנה כבר לא פה.
אמא אמרה שהיא הלכה להיתקלח
להחליף בגדים וחוזרת,
היא גרה בית מולנו.
אמא לא ישנה.
אנשים מתחילים להגיע
שמועות
בלילה טלפונים רצו
כולם יודעים.
כל חבר או חברה שנכנסים
מחבקים
מוצאים לנכון לשתף בדאגה שלהם.
חיילים כעת ליד הבית
אחי התעורר
השעה 8:00 בבוקר כבר
הוא קם מטושטש מהשינה
ולא ברור לו מה אוסף האנשים שנחת לו ליד החדר.
זרימת אנשים לא מוסברת או שכן מוסברת
כולם באים
מכל ישוב שבאזור
השבת הזאת
היא שבת אחרת.
חברים מיתארגנים
יוצאים לחיפושים.
מדיי פעם מיתקשרים ורוצים את אמא
"אין חדש".
אמא מתחילה תהליך של
"היתמוטטות נפשית" קטנה .
משהו באויר לא טוב.
לפניי לא הרבה ימים
היה לנו כלב שאבא הביא,
הוא לא הרגיש טוב מיום שישי
וביום שבת החמיר המצב
נזל לו דם קצת מהעיין.
בהמשך לקחנו אותו למנתח עיניים
ובהמשך ניפטר.
לא זוכרת איך קראו לכלב
וזה מציק לי .
אני רק זוכרת ,
שבאותו יום שבת החלטתי לקחת אותו לטיול
ירדתי איתו למטה
למרכז המושב.
סמוך ל"בוטקה" עמדו מספר חברים של הישוב
לעולם לא אשכח את המבט שהם הביטו בי
קשה לי לפרש אותו היום,
משהו במבט שלהם גרם לי
לחזור הבייתה בריצה.
עליתי למעלה ונכנסתי לבית
ישר לחדר השינה ,
אמא שם על המיטה הזוגית שלה ושל אבא.
חברות שלה סביבה.
הבית הומה אדם .
התיישבתי ליידה.
חמש דקות לערך אחר כך..
ניפתחה דלת חדר השינה,
נכנסה אישה
שמעולם לא הייתה קשורה לחיים של אבא ואמא לפניי כן
לא באופן חברי.. לימים היא הייתה היד הימינית שלנו.
איך שגלגל סובב לו.
נכנסה
נעמדה מול אמא,
אמא מביטה בה
היא מביטה באמא,
באסרטיביות
כוחנית
שאובה מתוך מעמקיי עולם,
הודיעה לה ולי ולכולם
לאדמה, לציפורים, לרוח
לשמיים.
לכולם,
בניי אבלה.. רצחו .
והעולם רעד
והשקט ניגמר
והרגיעה נעלמה
והשלווה היסתיימה
והשלמות נכחדה.
אין
אין אבא
אין בעל
אין אין אין .
אין לנו .
אנו בחוסר מאד גדול.
ואין אפשרות לדבוק בפערים.
בזמן,
בזמן שאני היתקשרתי
אמא חיכתה
אחי חשב
בזמן כל זה..
בזמן שלי היה חיוך
לאמא אהבה חיה.
לאחי שימחת חיים.
הוא שם
שכב
אחריי האבקות פיזית לחיים
אחריי תמימות וטוב לב,
נתינה, אהבה ואמון מלא באדם .
שכב שם
עם 11 דקירות סכין .
כאילו לא די באחת , לא די בשתיים ,
11 !
מחבל ערבי ,
שעבד איתו!
רצח אותו.
הוא שיקר את אבי שיש פיצוץ מים בצינור
אבא היתכופף לתקן עם כלים..
והמחבל , וסליחה אין לי שום כינוי לתאר אותו
כי כל תיאור יראה לי עדיין "כמחמיא" בשבילו.
עצר לכולנו את החיים.
ושם שכב לו אבא
אדם מקסים
בן אנוש מדהים
איש אדמה ועקרונות .
בין הכרמים
לבד
בקור
בחושך
בזריחה
על האדמה שהוא כה אהב
לבד
כל כך לבד הוא שכב שם
מי היה מעלה על הדעת שהוא שם,
בודד
לא שמענו אותו,
לו היו הדברים אחרת
לו הייתה לנו איזו שהיא אפשרות
רק רמז.
לו היינו אוליי..
מיתייחסים לציור שהוא צייר
רק לפניי כמה ימים לרצח
ובציור רואים דקל
ומתחת לדקל שוכב אדם על האדמה.
לו רק
לו..
המחבל גנב לאבא מארגז שהיה נעול מאחורה
את ה - M16 ,
אחריי שנה מהארוע הוא ירה על רנו צבאית.
כך הוא ניתפס.
היום , הוא יושב "בבית הבראה" (כלא)
לצערי אין עונש מוות לאנשים שנוטלים חיים מאחרים בלי שום סיבה.
בשלושים לפטירתו של אבי
חברה קרובה של אמא מישוב סמוך
שרה את השיר "עצוב למות באמצע התמוז"
אבא נירצח בחודש תמוז.
יהי זיכרו ברוך. מירב אושר.
|