חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
עצמאית 2011
אם נשארת לבד, שבוע אחרי שדיווחת לעולם על אאבת-נצח (ששרדה, אבוי, רק חודשיים), לפחות עשי זאת בסטייל, בציפורניים בירוק-רעל, עם מלתחה חדשה ואופנתית ובחברת בחור מהפגייה המקורית ולא רק המנטלית
את השיר הנשגב הזה כתבתי לפני שלוש שנים, בלילה מופרע ושיכור, ובימים אלה מצאתי אותו אקטואלי מתמיד. זוכרים את הפוסט הקודם שלי? הנלהב? על האאבה? טוב, תשכחו ממנו. זה לא היה ככה. כלומר, המציאות ממש לא היתה כפי שתפשתי אותה. כתבתי כבר פעם על התופעה הזאת של תפישה מעוותת של המציאות בהקשר אחר, של נורה אפרון ו'צרבת' - הספר רב המכר ובעקבותיו הסרט המצליח Heartburn שנעשה על פיו, עם מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. שם, ממש בעמודים הראשונים של הספר, היא מספרת איך כשגילתה שבעלה (קרל ברנסטין, אחד משני העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט) בגד בה, נמחקו לה שנים מהחיים, פשוט התקצרו חייה, כי השנתיים (נדמה לי) שבהן חשבה שיש לה חיים מאושרים ומשפחה למופת היו למעשה שקר אחד גדול.  סטריפ וניקולסון. גן העדן התגלה כגיהנום להבדיל, שבי לא בגדו בחודשיים, אבל לב העניין, בדיוק המקום שבו התפארתי וכתבתי ברוב שחצנותי כי רבה שמקבלים אותי סופסוף על חולשותיי כביכול, שם בדיוק טעיתי, כי לא היתה קבלה ולא היו נעליים. כלומר נעליים דווקא היו כידוע, והרבה, כי זה הצד החזק שלי, ההנעלה (וההנהלה). מצד שני, מאוד קל לבנות מציאות אחרת כשצד ב' משקר במצח נחושה כמו במקרה של אפרון, או מעביר מסרים סותרים ונלהבים כמו במקרה שלי. אלא שהתברר שתכונותיי המקסימות כמו הכפייתיות והשתלטנות דווקא לא התקבלו בעין יפה. כל כך לא התקבלו, עד שה'מערכת' המגניבה הזאת, שעמדה כמסתבר על כרעי תרנגולת, הסתיימה בדיוק שבוע אחרי שיר ההלל שנכתב עליה בפסח. הכפייתיות המוצהרת שלי מתבטאת, גם את זה כתבתי, ברדיפת צדק ואמת - שכבר גרמו לאינספור גבות לנסוק אל על. וכי מה לערכים עתיקים אלה ולחיינו במאה ה־21? ובין השאר אני אומרת כל מה שאני חושבת, בגלוי ובזמן אמת, ומשתדלת כמובן במינימום פגיעה. אבל כשכתבתי בפוסט הקודם שצד ב' גילה אורך רוח לשריטותיי, טעיתי בגדול. התברר שגילה אפס סובלנות, ובעוד שהחצין מחמאות ומתנות בלבד, אגר בחובו טענות וכעסים בנוסח הפולני הזר לי. תחום שלם בפילוסופיה - האונטולוגיה - עוסק בתפישת מציאות. מימי אפלטון דרך דקארט ועד משל העץ הנופל ביער של ג'ורג' ברקלי - האם יש מציאות הנתפשת על ידי כל האנשים? בחושים? ומה לגבי מושגים לא מוחשיים? והאם אפשר לתפוש בשכל את המציאות 'כפי שהיא'? באופן אוביקטיבי? או בהכרח סוביקטיבי? חשבו למשל על החיות המיתולוגיות - כמו קֶרבֶּרוּס - הכלב בעל שלושת הראשים השומר על המתים הכלואים בשאול לבל יעלו חזרה על פני האדמה - לא רק שהוא לא מוחשי, הוא גם לא אמיתי, ובכל זאת הוא נתפש על ידי כולנו, כי הוא בדיה די מוכרת! ובכל זאת, יש אפשרות לחיות, כמו שקרה לי, להתנהל, בשתי מציאויות שונות - אחת מציאות מדוברת, נעשית, קורית, יומיומית, והשנייה של מחשבות ורגשות מתחת לפני השטח, נכלולית ומכרסמת.  קרברוס על כד יווני. שלא יברחו, חלילה "הבדידות בשניים היא גיהנום בהסכמה", כותב מישל וולבק ב'אפשרות של אי' (תרגום: לנה אטינגר), "בדרך כלל בזוגיות יש כבר בהתחלה כמה פרטים, כמה אי-התאמות, שמחליטים להשתיק אותם בביטחון גמור שהאהבה, בסופו של דבר, תפתור את כל הבעיות. הבעיות האלה הולכות וגדלות בשקט, עד שהן מתפוצצות כמה שנים אחר כך והורסות כל סיכוי לחיים משותפים". טוב, אני תמיד הייתי מהמתקדמים והמחוננים והמאיצים.  המחבר עם כלבו האמיתי. האופציה האפשרית, האמיתית, היחידה לאהבה ואז - יום אחד היה לילה, אני הייתי שקועה בעבודתי שהיתה קשה במיוחד ופיצחתי אינדקס חידתי באחד המדריכים - ולפתע געה צד ב' בסדרת טרוניות שנחתו עליי כחללזרים ממאדים והפתיעו אותי קשות. התבוננתי בבייבי-פייס שלצדי, שאך לפני חודשיים קסמו לי כל-כך, וראיתי את הפה הקטן ואת האף הכפתורי מתעוותים בארשת מפונקת, הקול מתכרכם לטונים צייצניים מהרגיל - תינוק בן 50 שנשבה שכב שם, כולו מען וטען, וזה היה מחזה מאוד לא מצודד. יומיים אחרי כן הכל היה מאחורינו, בליווי עוד כמה נספחים לא נעימים, כמו שיחה בהולה של הלשעבר לאותו מקור שהזהיר אותו מפניי מלכתחילה (ר' שם, בפוסט) כדי לאשר את הדיאגנוזה הקלינית ואף להתריע - ברוב גבהות הלב, שאני "במצב קשה" אחרי הפרידה ו"זקוקה לעזרה" - חבל רק שאותו מטפל מהולל יושב בחו"ל וקצרה ידו להושיע. האמת, שקרה לי בדיוק ההיפך. ההקלה שחשתי משחרור העיזה מביתי, על כל חפציה, הרגליה הפיזיים התמהוניים/קבעוניים וחוסר יעילותה המשווע שגרם לי פשוט לחכות שעות להכל, הפיח בי חיים וריקודי קפיצות בסלון שלא היו זכורים לי מאז גירושיי וגרמו לי באמת לחזור להחלטתי הקדומה שלא צריך לגור ביחד. באמת אין סיבה. אחר כך ישבתי לחכות לבכי. הבכי לא בא. באמת, אני לא כותבת מטעמי רהב. היתה לי ארוחת ערב משפחתית אצל אמי, שבו הפציינט היה אמור להיות מוצג (יום אחרי שאני הייתי מתוכננת להיות מוצגת אצל משפחתו. הכל בוטל), ואני הייתי כל כך עולצת באירוע, למראה כלביו של אחי, לילו ורוקי האלופים, עד שאמי כבר דאגה... גם אני כבר דאגתי. חשבתי שזה לא טבעי, בכל זאת. הסתגרתי לי איפה לאחר יומיים בבית עם הפוסט הזה ועם השיר של אליזה שתמיד גורם לי לבכות והוא מתחיל בתחינה של "דבר אלי" ונגמר ב"הקשב לי" (שלא היו במקרה שלנו, hint, hint...) והדמעות לא באו. בחיי.  לילו ורוקי לא הבינו מה נהיה במקום זה ראיתי ועוד איך את האבסורד שבכל העניין, שסופסוף אני מוצאת 'אאבה' והיא מקולקלת לגמרי, ואני אפילו לא שמה לב לכך, מרוב חיזורים ו"תפני לי מקום בארון" - וגם ממהרת לכתוב פוסט מתלאב (בברכתו), ואיזה פרצוף יש לי מול הקוראים המפרגנים שרבים מהם מלווים אותי כבר שנים. אז ריפאתי את עצמי כמו שאני עושה תמיד - קניתי בגדים (טוניקות שהן צו האופנה הקיץ, שאני לובשת עם חגורות עור יפות בשלל"צ מאוסף פרטי, מה שנקרא) וטבעת 'יהלומים' בצורת נחש בטוב טעם שבולע פנינת ענק, ועשיתי מניקור בלק ירוק-רעל ופדיקור בסגול ויצאתי עם מדריך טניס בן 27.
 הנחש והתחלתי לחשוב למה זה קורה שאני צוחקת ולבי לא נשרט, והיו שתי אפשרויות - או שהפכתי לרובוט, שאני כבר לא מרגישה כלום עם המינון הנדיב של כדורי האושר והאובר-שפיות שאני לוקחת - כי הרי אמרתי לד"ר אילן רבינוביץ' הפסיכיאטר שלי: no more כאב וסבל אחרי מה שעברתי, והוא הסכים. או שיש אפשרות נוספת, שמלכתחילה לא התאהבתי בנ"ל. וזה טלי חברתי אמרה, שמרוב כימהון (מה שאני קוראת תסמונת הכלב הרטוב בגשם), לקחתי את הבנזוג הראשון שעבר אצלי את דרישות הסף המינימליות, אבל הוא ממש לא התאים לי מלכתחילה - ולא כפי שסברתי וכתבתי בטעות, חלק את אמות המוסר שלי. להיפך. בדיוק את כל התכונות שלי שאני מתברכת בהן - האומץ וההחלטיות והחוזק וחוסר הפשרנות והחיתוך המהיר והבוז לחולשה, והמוסר מעל לכל, והעובדה שבעולמי אין טאבו ואין דבר שאסור להגחיך עליו, כולל ממש הכל: מוות ולהבדיל סקס ואהבת הורים לילדיהם וילדים להוריהם והכל הכל - הוא שנא, כך התברר לי. שנא ולא אמר ורמז דבר. ובעיקר לא היה לו נעים לחיות עם דעתנות-היתר שלי, מה שקוראים בימינו 'חפירות' ואף קדיחות. כלומר פירוק לגורמים של כל דבר. הצורך האובססיבי למצוא באמצעות השכל את הסיבות ואת הגורמים ואת המניעים ואת התקלות ואת התשובות. כי למה לנו? לא עדיף לחיות בבורות מבורכת, בלי לתת את הדעת לכל הטעויות שעשינו, שאמנם אולי כך נוכל לתקן להבא, אבל במקרים רבים הרי לא נוכל לתקן דבר, והעבר פשוט יצטלל במוחנו באכזריות שתפרוש בפנינו את חוסר התוחלת הסיזיפי שבחיינו. וגם חשבתי לי שחזרתי סופסוף, אחרי הרבה שנים - אם באופן טבעי או פרמקולוגי - למצב הראשוני שלי, שרק קבלה שלמה גורמת לי להרגיש 'בבית' ומעוררת אצלי רגשות חמים. כל יחס אחר גורם לי דחייה מיידית שמתבטאת בכך שהבנאדם פשוט נראה לי לא ראוי, אפילו מכוער להפליא. ואצלי הרי היופי הוא הטוב וחזות הכל.
 וגם נורא אשמח לדעת שהתרופות האלה כן הפכו אותי לסופר-אנוש, אחת שלא מתאהבת, כי התאהבות בעיני אף פעם לא קיבלה רייטינג גבוה מבחינת הטפשיות שבה, ואם התאהבות זה לא לראות את המגרעות של הבנאדם ולעשות ממנו אלוהים וללכת עם מבט דבילי/מזוגג בעיניים שלוש חודש מקס, אז זה לא בשבילי וגם לא מה שהיה כאן. והנה הפוסט היפה והחכם של ולרי בראל על התופעה. מסקנות? הפואמה הנשגבת שבהתחלה, וגם שהתבגרתי והתאשרתי באמת, כי אני חושבת שלפני כמה שנים אין מצב שלא הייתי מתחרפנת מכל ההשתלשלות הזאת, ובאמת מבחינתי לא קרה דבר. ניסיתי, טעיתי - ואילו הלז התהלך, או יותר נכון התאדה, כשהוא נפוח מחשיבות עצמית שחבל"ז.  טופי המסופר שמח לחזור לנקודת המוצא במרכז המיטה בינתיים קרו דברים מאוד הרי-חשיבות בחיי - סגרתי את האובר, וטופי חתולי בן התשע הסתפר, והלבנתי שיניים (כן, שוב. לפרפקציוניזם אין גבול וסוף. זהו טבעו וטיבו), ובני הצעיר חוזר לשמחתנו הביתה אחרי גלות של שלוש חודש בבית אביו, שם שהה עם החבר הלוס-אנג'לסי שאירח במסגרת חילופי תלמידים. וכאילו, החיים ממשיכים, אם ברוגע כשם סרט-הקאלט הקורע של אטיין שאטילייה מ-1988 (la vie est un long fleuve tranquille; חפשו אותו באוזן), או בטירוף הענוג והמופלא, אבל זהו הטירוף הפרטי והעצמאי והייחודי והדוקר והמצחיק והדעתן שלי, שבשבילי הוא הקיום הנורמלי האפשרי היחיד בעולמנו המעוות, ואיש לא יקח אותו ממני. ♥ |
תגובות (101)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זהו גם מכאן
ממילא כמעט לא פעילה ....
רק רציתי להוסיף שלא הבנתי למה מיהרתם לגור ביחד
הכי טוב, אם כבר מוצאים אהבה או שנדמה שמוצאים אהבה או שמתאהבים ויש פרפרים ואחרי כן הם הופכים לתולעים או לגולם שקם על יצרו או יוצרו :)
(החלק הראשון נלקח מהמשפט האלמותי של וואלרייה)
אז הכי בריא זה לגור בנפרד
נישוקיחיבוקי לטופי שחזר להיות מלך המיטה :))
לילה
תראו
זה הכל בזכותו
מיא יקרה,אתחיל בזה שהפוסט שלך מלא וגדוש בידע וביכולת הנפלאה הזאת שלך,לצחקק בעדינות על עצמך,לאהוב את עצמך ולצאת שלמה מהמסע.הפסיכיאטר שלך עשה עבודה טובה כנראה.אם הדמעות לא באו,זה בגלל שאולי את פחות הכלבלב הרטוב בגשם.בקשר למציאות וליכולת התפישה שלנו אותה,את הבחנת יפה שאני שייכת לאסכולה של יום.ספקנות,ביקורת ושיפוט מהיר.
כולנו נוהגים כך אך מעטים מודים.זה לא פוליטקלי קורקט.אני רוצה לדבר אתך על נושא ה "לקבל מישהו כמו שהוא" ובכן,יקירתי....זה בולשיט.אין חייה כזאת.לא כאן במקומותינו.האפשרות הזאת,יכולה להתקיים רק כשהאהבה קיימת.ואהבה כידוע,אינה התאהבות.ובשלבים הראשונים של התבססות הקשר,אין לצפות לקבלה אמתית ועמוקה.אם תשאלי אותי מה צריך לעשות בשלבים האלה,זה ההפך הגמור.זה לחיות את הרגע ולצאת אל השני.ולנסות לראות איפה אני יכולה ללכת לקראתו מבלי לצפות שהוא יקבל אותי על כל שריטותיי.אבל זה סיפור ארוך .במיוחד בגלל שגם הזולת צריך לעשות את אותם צעדי ריקוד לקראתך.דיעותי אולי אינן פופולריות כפי שהן נשמעות כאן,אבל קשה במסגרות זאת לשטוח אותן במלואן.אז חיבוק....וד"ש למדריך..
_________________
קטע מטורף.
אבל אני מכירה את זה, מגירושיי, בדיוק כך הרגשתי, אולי חודשיים אחריהם עוד הייתי בהיי של חופש ושחרור. כשנפרדים, הכול נפתח, הכול אפשרי, מיליון נתיבים מרגשים נפרשים לרגלייך, רק תבחרי.
נקסט !
הנץ - תודה. אני באמת משתדלת לפחות זה. לפחות ללמוד ולכתוב ממה שקורה לי. שניסיון החיים שלי לא יהיה לשווא.
שרון. קודם כל את צודקת. שנית, בין שאר שריטותיי נמנית זאת, ששלוש מבין ארבע האהבות שלי התחילו באהבה ממבט ראשון, ממש תוך רבע שעה ננעלנו וסגרנו והן החזיקו שנים. אז יש לי המחשבה המטומטמת, שאו שזה כן, או שלא. ויודעים ישר. והאמת, שבמקרה הזה הייתי יכולה לדעת ישר (שלא) אילו הייתי יותר חשדנית ולא מתעלמת מכמה סימני אזהרה בולטים. העוצמות דווקא לא היו שם, אבל הייתי מוכנה לבדוק אם יש מצב. כתבתי שבשום רגע לא קרה לי התהליך הקלאסי של התאהבות, מהבחינה הזאת שמאבדים את הבלמים ולא רואים את החסרונות של הבנאדם, ועל כך אני מברכת.
אורלי - באמת היו לי חודשיים מאוד דחוסים וטובים ומהנים. אני לא מצטערת עליהם משום בחינה, לא החוויתית ולא הלימודית. רק שלפעמים, הצורה שבה זה נגמר משאירה לך טעם רע בפה. מה לעשות שאי אפשר לחנך את כל העולם - שזה דבר שדווקא מאוד הייתי רוצה לעשות וגם אני חושבת היה מאוד מתאים לי.
בועז, טל, אשכר, יונת, טילי, יקיר - נכןן, מאוד קשה לדעת אם "זה זה", ומאוד קשה למצוא התאמה בגיל מבוגר, ולכן אני חושבת שחשוב לדבר ולומר כל שעל הלב בזמן אמיתי, להיות כנים, להגיד גם אם לא מתאים מוקדם, כתבתי את זה כבר בפוסט שלי על האהבה, שקשר טוב הוא קשר שבו לא אוגרים טרוניות וכעסים מתחת לפני השטח (שלהמון זוגות יש). אני בתור בנאדם שתמיד תמיד אומר מה שהוא מרגיש פשוט אלרגית לכאלה שצוברים ואוגרים ולא מדברים, כי הם הרי לא שוכחים מזה - הם תמיד יורים את זה בסוף עלייך ואת לא יודעת מאיפה זה בא לך, ובאמת השתדלת שיהיה טוב.
כרובית, גלית, תודה.
טובה, אני באמת מברכת על החודשיים האלה ומרגישה שלמדתי בהם משהו. קודם כל מה זאת 'מערכת', שלא היתה לי ממש מזמן. ראיתי שזה לא כזה שוס. היא ממש גזלה ממני המון כוחות וזמן. אולי מעצם טיבה, אולי בגלל הבנאדם המסוים. אני עכשיו מוקירה עוד יותר את חיי. נעים לי עוד יותר, מה לעשות. מצד שני גם מגע של גבר היה נעים לי, אבל התחדד לי יותר מה אני מחפשת ומה לא.
איילת - תודה על השיר. אני יודעת בדיוק על מה את מדברת. לא עצב במובן צער, אלא עצב במובן רגש עז, וגם אני אוהבת להרגיש רגשות עזים ולא להישאר במי אפסיים, ונשבעת לך שחיפשתי בתוכי את הרגש העז הזה של אנה קרנינה ולא היה. הצורה שבה זה נגמר ואני לא רוצה לפרט, אבל זה היה די עלוב, הוכיחה לי שכנראה טעיתי בו, והיתה לי הרגשת הקלה ושחרור שמנעה את בואו של העצב הזה ושל הרגש העז. להיפך, הרגשתי איזו קלילות ושמחה וילדותיות ושובבות, כאילו יצאתי מאיזה כלא (שאיש לא כפה עלי הרי).
לא יודעת איפה להתחיל, למען האמת..
אולי התקופה הזו, שתוך כדי ואחרי פסח, של יציאת מצרים הפרטית של כל אחד...קורים דברים..
אולי בזה, שאיכשהו את תמיד " נופלת " לי על דברים שבחיי, וחושבת לי " לעזאזל, שלפה לי מלא תובנות מתוך הקדיחות והחפירות שלי...."
הסרט של מריל סטריפ וג'ק ניקולסון, עם עיוות המציאות...זוכרת שראיתי אותו בתקופה לא טובה של נישואי...והוא היה כזה אותנטי, שלא הפסקתי לבכות שם. לא בשל בגידות, (שלא היו)..אלא בשל בגידה במהות היחסים,ומה צריך היה להיות....
כנראה הסרט של חיי:))
את מזכירה לי שאת הקדיחות והחפירות, אני עושה, למען אוכל ללכת הלאה טוב יותר. למען אזכור מי אני , ולמה אני עושה דברים...וכשאני מנתחת, את העבר , אני יכולה להבין את ההווה, ויכולה ליצור עתיד אחר. אולי. אבל לפחות מובן יותר.
כי בזמן האחרון התחלתי לפקפק.... לא כל אחד יכול להכיל את החפירות, והאמת מי שלא יכול להכיל
כנראה גם לא ראוי....
אז בהמשך ליציאת מצרים..(כן, אני מאוד מתחברת לניו אייג') שיהיה גם עצמאות שמח.
תחשבי, יש בזה הרבה אלמנטים נסתרים , או בעצם גלויים.:)
את ענקית!
אהבה שלא שווה אותך, לא שווה...
הגיע הזמן שלא נתנצל על האומץ, הדעתנות, היכולת לחיות לפי דרכנו, היושר הפנימי, וכן, גם השריטות, אלא נתברך בהם. לא זכינו לכך ביושר?!!
בסוף יש כאלו שמעריכים אותנו ואוהבים אותנו בדיוק על כך. או לא...
אם לא, תמיד יש חברות:))
כתבת על כול כך הרבה משמעויות-נלמדות
מתוך ה..., איך לקרוא לזה? מה שהיה...
(שתודי, זה תיאור מדוייק למדי ובוודאי עדיף
על תאורים ציוריים נלבבים יותר, או פחות...)
אז הנה מה שאני כתבתי בעניין האונטולוגי, לפני
די הרבה זמן:
לא נחתם חוזה, הבטחה לא ניתנה,
בעצם, הוסכם על..., מאומה.
לא הייתה סימפטיה, גם לא אמפתיה,
רק מחסור ב..., שעות-שינה.
לא הייתה רגישות לאני, ומכאן שגם לא לאחר,
משום המבט אל הדלת המוגפת,
ה..., לא-נעולה.
וכאב הלב כוסה בעונג ארצי,
ורסיסיו, שכוסו בשמיכת נכלמות,
ינסו מעתה להתרכב אל שבריו,
ושבריו אל שלמותו,
עד...,
ל"עונג" הבא.
מצד שני, כבר ישבתי מול מישהו שהתוודה, ובאופן הכי
לא מצטדק, שהוא לא מסוגל לומר "אני אוהב אותך" אלא
אם מלאו שמונה חודשים (פונקט!!!) לקשר...
מניגיד לך?..., אין לי מה, בעצם..., קצת מצחיק שיצאו לי
בתגובה הזאת כול כך הרבה מילים אונטולוגיות... ((~:
מיא, את כותבת מדהים כל כולך עשויה מרגשות וזורמת איתם בכתיבה עד הסוף, עד שאפשר לחוש, לגעת, להרגיש את הבפנוכו שלך.
עניינית אני דווקא שמחה בשבילך שנגעת בימים של אושר עם הבייבי פייס, כי באותם רגעים שאושר ואהבה נחוות אנו בפסגת העולם, כולנו, זה טבען של התחלות של אהבה, הסוף מעורר תהיות רק בסוף לא באותו הרגע.
בעיני אושר אינו חוויה מתמשכת, אלא אסופה של רגעים.
ואת מיא תמשיכי הלאה ואני מאחלת לך אהבה שתכיל אותך על כל גוונייך, היא נמצאת שם.....
חיבוק
אורלי
מאוד הופתעתי לקרוא את הפוסט ההוא המאוהב והמתלהב. מוזר לי לגור עם מישהו אחרי חודשים ולהצהיר הצהרות לכל העולם. אני כל כך סקפטית שאצלי זה ייקח שנתיים.
אמנם לא יפה לצחוק על אחרים בשעת משבר אבל צחקתי מהתובנות שלך. הזכרת לי נערה צעירה שמתאהבת עד כדי עיוורון ולאחר חודשיים מתבגרת ונוחתת למציאות. מי יאמין שעוד אפשר להרגיש כך, בעוצמות כה חזקות. יש בזה משהו תמים ויפה שחשבנו שאיבדנו. לצערי המציאות דוחקת בנו להתעורר מהחלום ולפקוח עיניים.
אז הבחור הגיע ללמדך שאת עדיין מסוגלת לאהוב בעוצמות, ואם זה הבחור הנכון אז אולי ליותר מחודשיים. שלא צריך לצאת בהצהרות. אני מאמינה שלכל אחד יש תפקיד בחיינו, גם סתם זיון זה תפקיד (תפקיד סוג ז). תנסי להפיק תובנות מאותה מיני-מערכת.
אני בעד הטוניקות, הירוק-רעל והקוגריות. עכשיו מתחיל הקיץ, עוד רגע יהיה יותר מידי חם בשביל אהבה. את זו תשמרי לחורף הבא.
________________
מצטרפת לשאלה.
נו טוב, ביי ביי (אלפא) רומיאו.
אני תמיד נדחיתי מבייבי פייס אצל גבר, זה מאוד לא מושך בעיניי.
כתבת מושלם ומלא אוצרות מילוליים והתבטאותיים.
ומכיוון שאני לא יכולה בלי עצב מסוג תוּגה, וחושבת שהוא אחד הרגשות השווים בעולמנו, קבלי שיר:
סססאמק! עוד אחד שלא מסוגל להגיד מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה. עד שבסוף זה נוחת עלייך בהפתעה ואת לא מבינה איך לא ראית. זו לא את, זה הם. כל גבר שוויתר עלייך, מיא, הוא טיפש גדול. נורא מאכזב. אבל נהדר שזה עבר בלי דמעות ודיכאונות.
אני יושבת כבר כמה דקות וחושבת מה לכתוב.
מצד אחד, הרומנטיקנית שבי עצובה שנגמר.
ומצד שני, אני תמיד אומרת.
עדיף להיות לבד, מאשר עם האדם הלא נכון.
שולחת לך חיבוק ענק !
חג שמח
איבי
השאלה "והאם אפשר לתפוש בשכל את המציאות 'כפי שהיא'? באופן אוביקטיבי?" אינה רק שאלה פילוסופית, אלא גם שאלה מדעית ובחקר המוח מתגבש הקונסנזוס שאנו משליכים על העולם תמונת מציאות שהיא תוצאה של תבניות שהפנמנו בעבר.
כשכתבת על צד א' וצד ב' נזכרתי בשיר "עננים" של ג'וני מיטשל:
I've looked at love from both sides now
From give and take, and still somehow
It's love's illusions I recall
I really don't know love at all
חג עצמאות שמח!
את נראת פגז בתמונות מיא :)
הכי טוב לבד.... בשביל כמה
רגעי חסד .... אין סיבה לרצות.
ובניגוד לדיון הבוגר והמפוכח שלהלן
להתאהבות אין גיל ואין תרגיל
כשזה בא עם כל העוצמות בהמראה.
לא התאהבת, עוד נסיון פשרה של שכנוע עצמי.
אני מסכימה עם נעמי, שבלי מימד האוטוסוגסטייה בוודאי שלא היינו אוהבים בכלל.
חלק מאותה אופוריה של פעימות לב מואצות וכאבי בטן שייכים בעצם לעובדה שאנחנו מאוד רוצים
להתמסר לאהבה ענקית מחבקת ומחממת וככל שאנחנו מתבגרים הכישורים האוטוסוגסטיביים לצערנו, בירידה.
רוב הזוגות נכנעים להרגל ולנוחות . איבוד התום ההדרגתי שלנו מוסיף לקושי לאהוב בעיוורון המאפיין את גילנו הצעיר יותר.
ותכונה שזיהינו מושכת בתחילת הקשר לא פעם הופכת מטרידה וחסרת סקסאפיל בתקופה מאוחרת יותר בקשר..
מרוב שיש לי המון דברים לומר - אני לא מצליחה לכתוב כלום. אצבעותיי נאלמו.
אגיד אותם בלב ואעביר אותם בטלפתיה אלייך (תודיעי לי שקיבלת).
והכלבים של אחיך מתוקים באופן בלתי נסבל כמעט.
חיבוק גדול לך, לאסרטיביות ולאופי הבלתי-מתפשר שלך.
תרשי לרגל העצמאות המודעת [כשברקע טקס הדלקת משואות ישראל]
להדליק לך
משואה זו, כן למה לא?
לתפארת נשות ישראל:))))
כי מי אמר שמוכרחים? אבל ניסית והעזת באומץ,
לצאת מהמיגננות ופתחת את ליבך ואת ביתך [[די מהר, סיכמנו]
לגבר שעל פניו, הצהרת ההון שלו היתה לתפארת כל אם פולניה.
פגשתי אותך עם הלק הירוק והעיניים הרושפות שלך. ומצאתי אותך
נינוחה צחקנית ולרגע חיכיתי לבכי שלא הגיע.וברגע
ואני מוכרחה לשתפך, כי מנסיוני "הדל" ככל שהתרחקתי משנות ה-20
אהבותי היו מפוכחות ומודעות יותר!!
ומה שטילטל אותי בגיל 20 , הכאיב לי ב-30, סחט ממני פליאה ב-40, הביך אותי
שלא עשה לי כלום ב-50.
לא מיא, זה לא הכדורים של אילן ולא העור שהפך לעבה, זה הקומונסנס
שמתחדד ותבונת הלב שמתרחבת.
מלכה!
אחת ויחידה!!
נשמע שאת במקום שלם עם עצמך.
וזה מה שחשוב.
חג שמח :)