ההגעה למקום בשעת ערב מוקדמת יחסית , הייתה כרוכה בעליות ופיתולים ירוקים בכבישי העיירות והכפרים של טוסקנה, כיכר קטנה , שקטה ומגדל של הכנסייה שנראה למרחק מכל מקום.

נכנסנו למסעדה קטנה וריקה מאדם, בה עמדו שלשה אנשים שהפסיקו לשוחח ונעצו בנו מבט חוקר, כפי הנראה ראו עלינו את תלאות הכביש ואת העובדה שהיינו רעבים.

שאלנו אם אפשר לראות תפריט? ואחד האנשים הצביע על לוח בו כתוב באיטלקית מסולסלת ,בגיר, את תפריט היום.

בעל הבית שהזכיר לי את -טוני מ"מי הבוס" הביא בקבוק יין ומזג לנו ולהם, שתינו ואז ישבנו.

באנגלית רצוצה הוסבר לנו מה יש ומה מומלץ ובחרנו את המנות, לאט לאט הגיעו עוד אנשים והתיישבו.

יין מבוקבק ומים על השולחן , רעש חבטות נשמע מן המטבח, אחר כך ייסתבר שזה בעל הבית/שף/טבח/מארח - רוצח שם את המנה שבן זוגי הזמין...

אני לא אוכלת בשר- מקסימום קציצה או איזה חזה עוף...

קיבלתי פסטה שבתוכה השתלבו פיסות בשר גדולות חלקן עדיין על עצם...טעים.

לבן זוגי לעומת זאת , הביאו מגש מתכת רחב שבתוכו יושבת אבן וולקנית לוהטת ולוחשת, עליה הונח הסטייק הכי גדול שראיתי מקרוב (אולי קילו אולי יותר...) 

האבן הלוהטת הונחה במרכז השולחן והמשיכה ללחוש ולצלות את הגוש הענק הזה, המסעדה שכבר התמלאה באנשים התמלאה גם בעשן שעלה משולחננו..

היין נמזג, הכוסות מתרוקנות, הבשר נחתך ונצלה בו זמנית, אני טועמת...טעם שאין לתאר, פשוט נפלא!!!

הריחות, הטעמים, האווירה ו...היין.

למדתי תאוות בשרים מהי  וסוף סוף הבנתי על מה כל הרעש וההתלהבות!

בתום הארוחה שכמובן לא סיימנו לחצנו את ידיו של "טוני" ויצאנו מאושרים ועליזים מהמסעדה.

בעצמאות הזה, בשר!!!

חג שמח.