כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    ישראל חוגגת ! ?

    0 תגובות   יום שלישי, 10/5/11, 09:14

    אתמול לפתע חשתי את כובדן של השנים.

    צפינו בטקס הדלקת המשואות. שתמיד היה מרעיד בי נימי נימים. שמגרה היה את קצות

    עצבי ההתרגשות והגאווה.

    והטקס שונה היה. ופתאום לא הייתה בו אותה התרגשות כנה. נעלמו ממנו, כמעט לחלוטין

    ההוד וההדר. והפך גם הוא בן רגע למטר של רעש צבעוני ולא ממש מסודר. שונו בו שינויים

    ומטקס מלא התרגשות וגאווה – הוא הפך פתאום לעוד הפקה.

    והטקס ברוח הערבות ההדדית.

    ויפרוץ אל הרחבה אחיו של גלעד שליט. ומנהמת ליבו הפצוע והמתגעגע ביקש להזכיר

    שאולי ישראל עצמאית – אבל אחיו כלוא ויחד איתו משפחתו ואוהביו.

    וכי את חמש השנים האלה, בהן אחיו, הילד של כולנו, יש להעלות ולציין גם ביום שכזה.

    ומצלמות ההסברה הקפידה הקפדה יתרה שלא להראות את העלם המדמם ולא להשמיע קול זעקתו, כי לא התאים בצבעיו ובזעקתו – לצבעוניות המאולצת שעטפה הכל.

    נפלאים ומלאי הוד היו מדליקי המשואה...אך לא הייתה שם תפארת למדינת ישראל.

    תדע כל אם עבריה – מה שהווה הוא לא מה שהיה.

     

    ערב יום העצמאות ה 63 למדינת ישראל. יצאנו מחמדי ואני למרכז העיר לצפות בזיקוקין.

    ישראל חוגגת את יום עצמאותה. ויש במות ויש כל מיני צעצועים נוצצים ודגלים בוהקים.

    ואז מה אם אני כבר גדולה, גם אני רציתי וקניתי – כאלו מנצנצים.

    המוני אנשים וילדים מהדסים ברחוב. פה ושם יושבים מול במה ועליה אומן שמנסה, כמיטב

    יכולתו, לעורר אותם לכדי התלהבות מינימלית. להפגנת שמחה , גם אם אינה ספונטנית.

    ורובם, עומדים ומכונסים היו על מדשאות גן העיר, נושאם עיניהם השמיימה וממתינים למטר

    הצבעוני והרועש שירד עליהם משם.

    גם אנחנו.

    תם המטר, הרעש נגמר וההמונים החלו מתפוגגים, איש איש לביתם.

    גם אנחנו.

    וזה לא חדש. כך זה כבר שנים. אין חג בלב ואין אנשים חוגגים.

    אולי כי זיכרון זעקתו של יואל שליט, עליה דווחנו בקול קריין נרעש ואכפתי, רדף אותי ואיתו

    תפארת מדינת ישראל האבודה, אתמול חשתי לפתע את כובדן של השנים.

    וזכרתי פתאום איך היינו אנחנו חוגגים. איך יצאנו חבורות חבורות לרחוב ורקדנו הודה ליד במות. איך היה עומד איש עם אקורדיון מוחץ אותו בעוז ואנחנו? רוקדים, שרים וחוגגים עצמאות.

    כל כך רחוק זה נשמע. כל כך אחר ושונה. פעם הייתה שם שמחה.

    וזכרתי איך כבוגרים  יותר יצאנו, בנים ובנות לחוף הים ולאור מדורה עם גיטרה, שרנו שירים. לא רק בעברית ולא רק שירים ישראלים,  אבל בשמחה אמיתית. ארץ ישראל שלנו חוגגת.

     

    אתמול חשתי לפתע את כובדן של השנים

    לא כי אני מרגישה זקנה או באמת מבוגרת. לא כי עולן כבד על צווארי יום יום.

    אלא כי אתמול, לראשונה, מצאתי עצמי שוקעת אל זיכרון רחוק של שמחה.

    כי אתמול פתאום חשבתי לעצמי פעם, זה היה אחרת.

    ופתאום חשתי את כובדן של השנים. הולכת ומתרחקת הולכת ונסגרת אל תוך אין שמחת ההמונים.

     

    פעם אחת, היו היה....באמת. היה!

    ולתפארת מדינת ישראל.

     

    אתמול, חשתי לפתע את כובדן של השנים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין