| לקראת שעות הערב מתחילה השקיעה...שקיעה יפייפיה שלא ראיתי כבר המון זמן. שקיעה בצבעי כתום וורוד ואדום.יש משהו בצבע הוורוד הזה שצובע לי את העולם במן אופטימיות מעוורת....מראה עוצר נשימה, מראה שבשבילו שווה להישאר עד קרן האור האחרונה שבשקיעה.נשימה עמוקה, עוד נשימה אחת עמוקה לפני שהשמש הזאת נעלמת לה בין ההרים....זמן של שקט, פינה נייטרלית של שקט....השקט שלי ושלך.מישהו פעם אמר לי שאני נוטה לשתוק הרבה, עניתי לו שלפעמים הכי טוב זה לשתוק, והכי כייף זה לשתוק עם עצמך....באותה שקיעה קיימנו שיחה אני והשקט.בשיחה הזאת שאלתי אותו ..."איך זה שאני תמיד מרגישה אותו?", ברגעים הכי סואנים , במצבים הכי רועשים..אני שומעת אותו...את השקט שלי, "זה מרגיש כל כך לבד לפעמים"."אל תשכחי שאת לא לבד, הרי השקט איתך...אולי הוא לא הפרטנר הכי טוב אבל סוג של פרטנר...אל תתעלמי ממנו לחלוטין"מביטה עמוק אל תוך האדום אדום הזה שבשקיעה....אני חושבת לעצמי, איליו אל תוך השקט שלי, למה השקיעה אדומה? כאילו השמיים מדממים, כמו לב מדמם...למה בשקיעה המדהימה הזאת השמיים דיממו?אמרתי לו לאחר הרהור קצר, "כל אחד לומד על עצמו בדרכים משונות, יש לך דברי חוכמה , אתה מלמד אותי הרבה דברים על העולם...."חבל שאי אפשר לחבק אותך...להרגיש אותך"...."רק בשביל לקבל חיבוק? עניתי""יש דברים שרק בני אדם יכולים לעשות, זה תהליך כואב...תהליך מאוד ארוך ומאוד קשה...את בטח התנסית בו ובסופו את לומדת מי הם הידידים שלך ומיהם החברים האמיתיים שלך...אל תנסי לקבל חיבוקים מאנשים שלא קרובים אלייך, שלא באמת ידידי אמת שלך...כי אי אפשר להשוות בין התחושה...הלוואי ויכולתי להעניק לך חיבוק, אבל אני יודע מההיכרות הארוכה שלי איתך שאת את החיבוק תקבלי ותקבלי הרבה פעמים"."פוחדת מהלבד, פוחדת מהבדידות שעוטפת אותי לפעמים", "את לא צריכה לפחד מהלבד הזה. הסתכלי סביבך, לעבר האנשים שלמדת שהם...הם החברים האמיתיים וכבר תראי שאת לא לבד....זה אולי מרגיש לפעמים לבד אבל זה לא".אז מידי פעם שאני נתפשת לאותה בדידות עמוקה, אותה בדידות שגורמת לעצור ולחשוב, דברים שרואים ושומעים...דברים שמולנו עומדים ואנחנו לא תמיד רואים, דברים קטנים וגדולים שבעצם מובילים בשבילים למשהו קצת שונה ...קצת אחר...אני מנסה להתעודד, ונזכרת תמיד בשיחה עם השקט |