"ולשלב האחרון עולים....ושירנועם שרעבי מישראל!", נשמע קולו החגיגי של אבשלום קור ומיד לאחריו רעם של מחיאות כפיים. אתם קולטים?. אני, שירנועם,  תימניה בת 16 , אפילו לא דתייה, סתם תיכון רגיל באשדוד,  בגמר חידון התנ"ך העולמי! אין ספק שיש אלוהים!

נשארנו חמישה. עוד בת אחת מארגנטינה, שלא מהווה איום לגביי, ועוד שלושה בנים. אחד מהם , שלום-אל רובינשטיין, בן 17, מהישיבה התיכונית "יבנה" בכפר סבא, הוא היריב הכי קשה שלי. לשנינו יש בדיוק אותו מספר נקודות כל הזמן, מובילים על פני כולם. אני מה-זה שונאת אותו! אם הוא לא היה קיים, לא הייתי כל כך לחוצה עכשיו, כשיש לשנינו 50 נקודות, ואנחנו מחכים לשלב שאלת ראש הממשלה.

על הצג הקטן שלי מופיעה השאלה, במקביל להקראתה על ידי ביבי. ביבי עם כיפה –מצחיק זה לא מילה! איך זה משנה את המראה שלו...חחחח  שרה בקהל מחייכת לכל הצלמים עם חולצה כרגיל לא מתאימה לאירוע. פתטי, אם תשאלו אותי. לא יכלה לבוא קצת יותר סולידי? בכל זאת, זה חידון תנ"ך ולא נשף צדקה! יש לי בלק אאוט לרגע, ובמקום לראות את השאלות על הצג, אני רואה את עצמי משתקפת מולי : רעמת תלתלים שחורים שאף מסרק לא מצליח ליישר, עיניים שחורות כלילה. בפורים התחפשתי לשדה מהגהנום וכולם אמרו שזה בול אני – פצצה אקזוטית, שחורה, מרוכזת....

אוף, איזה שאלה ארוכה! עד שהוא יגמור לקרוא אותה אני אהיה כבר זקנה! אני מציצה לימין, לכיוון שלום-אל. ילד שמנת, ככה זה נראה. כיפה שזורה בחוטי זהב שבטח עלתה ים של כסף מתאימה לשיער הבלונדיני החלק שלו. אם לא הכיפה, נשבעת לכם, פשוט התאום של ג'סטין ביבר, בול! יש לו גם את העיניים הכחולות המהממות של ג'סטין, ושיניים לבנות עם חיוך שאומר – "נראה לכם שבאתי להפסיד? הצחקתם אותי!".

אני מחזירה את הראש מהר לשאלה עם כל הסעיפים המעצבנים שלה. "באיזו עיר....מה שם הנביא...מי אמר – "טוב שכל טוב מ...."...מה היה שם אביו של הקבצן שיושב בשערי העיר כאשר....באיזה קרב הפסיד המלך שעד אז תמיד ניצח...הרשימה לא נגמרת! אני מקליקה ומקליקה עד שהאצבע שלי כמעט נושרת. כשאני מסיימת, אני קולטת ששלום-אל סיים כבר מזמן והוא מסתכל עליי...ואיך הוא מסתכל עליי! לא ממש מבט של יריב אל יריבה. משהו רך וחם בעיניים שלו. אבל אני בטח טועה. הנסיך היפהפה האשכנזי הזה, לא יכול להיות שהוא מסתכל על תימניה שאבא שלה מוכר פלאפל באשדוד...

מסכמים את הנקודות. הפתעה – שלום-אל ואני מובילים יחד, עם מספר זהה של 60 נקודות. רחש בקהל. בחבר השופטים ויכוחים. יצחק נבון חוטף את המקרופון בזמן שאבשלום קור מנסה לספר בדיחה, שכרגיל, לא מצחיקה אף אחד חוץ ממנו. "אם תפסיק לדבר רגע, יש לי רעיון", אומר יצחק נבון. הוא כבר נורא זקן, אבל כנראה שהמוח שלו עוד עובד, כי הוא מציע שבמקום להעמיד אותי ואת שלום-אל ראש בראש עד המנצח, פשוט נפסיק את זה עכשיו ו..."יהיו לנו לראשונה בתולדות החידון –חתן וכלת התנ"ך העולמי". הקהל מריע. אבשלום קור נראה כאילו אומרים לו לעשות מופע סטריפטיז..... "פה יהיו חתן וכלה כשאתה תהיה רב!", הוא אומר בקול חד. אף אחד לא צוחק. יצחק נבון לא עונה כי הוא לא שומע טוב.

הקהל מתחיל להרעיש. חלק צועקים – "לא! לא! יש פה רק כלה אחת והיא תנצח!". חלק צועקים –"מה פתאום? שלום-אל הוא המלך!". תוך דקות נשמעת שירה מאולתרת צווחנית באולם, כשמצד אחד –"שלום-אל, מלך ישראל, חי , חי, וקיים!", ומן הצד השני, בהובלה של כל החברות שלי וחמולת התימנים מאשדוד – היכה שלום-אל באלפיו, ושירנועם –ברבבות גברה עליו!". אני רוצה שהאדמה תבלע אותי. אין לי ספק שאני מנצחת את האשכנזי הזה בסוף. הוא מצדו, שוב תוקע בי מבטים חמים. אם לא הייתי יודעת שזאת תחרות, הייתי חושבת שאני מוצאת חן בעיניו. אבל שטויות, זה לא יכול להיות.

מעמידים אותנו ראש בראש, כמתוכנן. ברור שאי אפשר לשנות את החידון ברגע האחרון. שלב שאלות החצי דקה. אסור לתקן אחרי תשובה שגויה, ואין יותר מחצי דקה לענות. אני מרגישה בחילה, הפה שלי יבש, ואני לא זוכרת אף פסוק מהתנ"ך. השאלה הראשונה מכה בי כמו פטיש. כאילו מסך שחור לפניי. הכול פרח לי מהראש. השופטים מחכים. "רגע...", אני ממלמלת. זה לא עוזר. חצי דקה עברה והפסדתי שאלה שידעתי את התשובה עליה, כמובן. באסה של החיים שלי! תורו של שלום-אל. הוא עונה בלי להסס בכלל. אני מתאוששת בשאלות הבאות והידע חוזר אלי. רק נקודה אחת מפרידה בינינו, הנקודה הארורה של השאלה הראשונה שלא ידעתי. אם הוא לא יידע לענות על שתי שאלות, אני המנצחת.

אבל הבן זונה הזה עונה בשטף, כאילו שאלו אותו שאלות על מזג האוויר בחוץ. שאלה אחרונה. אם לא יידע אותה, נגמור עם תיקו, ואז נהיה שנינו במקום הראשון. בשלב הזה אני מוכנה גם לפשרה הזאת. המחשבה לחזור הביתה ולהמשיך להיות סתם בת של מוכר פלאפל מאשדוד, זאת לא אופציה בשבילי בכלל! באתי לנצח ולעשות משהו עם החיים שלי! ל"כוכב נולד" לא הצלחתי להתקבל ( מרגול אמרה עלי – "את עוברת מסך חבל על הזמן, אבל לא זמרת, כפרה שלי...."), אבל תנ"ך –זה התחום שלי מאז שאני קטנה. אבא שלי חזן בבית כנסת ומגיל אפס הכריח אותי ללמוד את התנ"ך ממש בעל פה. אין, אין, אני חייבת לצאת מכאן כלת התנ"ך העולמית. אין אופציה למשהו אחר!

שלום-אל מסתכל עליי לרגע לפני שהוא עונה על השאלה האחרונה. השאלה הזאת כל כך קלה, שאפילו אחי הקטן יכול לענות עליה. שלום-אל שוב מסתכל עליי ואז אומר בקול חזק וברור : "מחניים". תדהמה בקהל. השופטים חושבים שלא שמעו טוב. התשובה הנכונה היא כמובן "בית אל", וברור שהוא יודע אותה. מה קרה לו? התחרפן או מה? יצחק נבון תופס את המיקרופון , לא מאמין. "אני חושב שלא שמעתי טוב. אתה מוכן לחזור על התשובה?". שלום-אל שוב מסתכל עליי. ועכשיו אני סוף סוף קולטת מה אומר המבט שלו. וכשאני תופסת את זה אני מרגישה שאני מסמיקה מתחת לעורי השחום, ונהיה לי נורא חם.

שלום-אל חוזר שוב בקול רם על השגיאה. אבשלום קור נהיה ממש לבן בפנים שלו. לשופטים אין ברירה. לשנינו יש 60 נקודות, ואין זמן לעוד שאלות. צוות הטלוויזיה חייב להפסיק לשדר, כי אי אפשר לעבור את הזמן שתכננו. זמן זה כסף. השופטים מתלחשים ביניהם. הם קוראים לאבשלום קור. הוא ניגש. הוא מתווכח. הם מדברים. הוא חוזר למיקרופון. "טוב, יש כאן מצב שעינינו עדיין לא חזו עד כה", הוא מתחיל עם הסגנון הספרותי הכבד שלו.

אחר כך הוא מוסיף עוד משהו שהוא חושב כבדיחה. אף אחד לא צוחק. ואז הוא אומר –"אז בואו נקבל את החתן והכלה של חידון התנ"ך העולמי לשנת תשע"א". ואז האולם מתפוצץ ממחיאות כפיים. החברות שלי קופצות אחת על השנייה בצרחות שרק בנס לא מפילות עלינו את התקרה. החברים של שלום-אל נראים מאוכזבים קצת, אבל גם כן מריעים לו.

אנחנו עולים על הבמה. הצלמים מבקשים שנתקרב כדי לצלם את החתן והכלה, תופעה שעוד לא הייתה בחידון התנ"ך העולמי. אני מתקרבת בביישנות. שלום-אל שם את הפרס ביד שלי, ומחזיק אותו בצד השני ביד שלו.

הצלמים משפרים מיקום, ואז אני לוחשת לג'סטין ביבר הפרטי שלי – "אני יודעת שהפסדת בכוונה. למה???". "אשמח מאוד להסביר לך אבל אני נורא צמא. בא לך לשתות אתי איזה קולה במזנון למטה?" הוא לוחש בתשובה, ומחייך חיוך מסנוור לעבר הצלמים. גם אני מחייכת, אבל במקום להסתכל ישר קדימה, לצלמים, אני מסתכלת עליו ומרגישה שעוד פעם נהיה לי חם. אבל ממש.

* הסיפור נכתב כמחווה לחידון התנ"ך העולמי שהתקיים היום, יום העצמאות תשע"א, ולא הסתיים איך שרציתי....

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)