מבשרי הפופ

בעוד הזרם האקספרסיוניזם המופשט הגיע לשיאו בשנות ה-50 בארה"ב, החלו כבר ניצנים של סגנון חדש באמנות שיפרח בשנות ה-60 באמריקה, ומבשריו הם ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג.

ג'ספר ג'ונס – אודות

דגל, 1945-1955, שמן וקולאז' על בד

ג'ונס שרצה לגרות את הצופה, העמיד בפניו את שאלות באמצעות היצירה: האם זהו דגל או ציור אמנותי? האם מדובר בדגם מייצג או בציור מופשט? הוא צייר העתק של דגל במקום "תמונה" של דגל אך בו זמנית משיכות המכחול הברורות שלו מבהירות לצופה שלפניו בעצם "תמונה" של דגל ולא הדגל עצמו. הוא השתעשע במשחקי משמעות (שמזכירים את אמני הדאדא). כמו דושאן הוא הציב אתגרים בפני הצופים ובחן את דרכי המחשבה והביטוי של האמנות, אולם דושאן העמיד את האובייקט עצמו ושאל האם זוהי אמנות ואילו ג'ונס העמיד כביכול את האובייקט אבל בראייה מקרוב מתברר לצופה שזוהי יצירת אמנות.

הטכניקה של ג'ונס היא של משיכות מכחול קטנות ועדינות שבנויות באיפוק שכבה על שכבה בזהירות ותכנון מדוקדק. שיטת ציור זו מנוגדת לתנופה ולתנועה שמאפיינת את ציירי האקספרסיוניזם המופשט.

הציור גרם זעזוע לקהל האמריקני שזעם על השימוש בסמל הלאומי ליצירת אמנות.

רוברט ראושנברג – אודות

גלוריה, 1956, שמן וקולאז' נייר

גלוריה היתה אישה עשירה מהחברה הגבוהה בניו יורק, ושם התמונה מתייחס לנישואיה השלישיים. תמונתה הלקוחה מעיתון מודבקת 4 פעמים בחלק העליון של התמונה, עם תוספת בצד שמאל שמרמזת על חזרות נוספות כרמז של האמן שזו לא חתונתה האחרונה, מה שאכן קרה. ראושנברג משתמש בדימוי יום יומי, צילום עיתונות, הוא אינו משנה או מעוות אותו, אלא משנה את ההקשר שלו כשהוא משלב אותו בציור מופשט אקספרסיבי, ללא התמקדות על מוטיב מרכזי. הנושא לקוח ממציאות חיצונית בניגוד למציאות הפנימית שהיתה אופיינית לאקספרסיוניזם המופשט של ציירי שדות הצבע. האמן מבקר את החברה האמריקאית על השטחיות שלה, על המסחור והשפע ועל כך שגם הנישואין נהפכו לעסק מסחרי. חתונתה הנוצצת, והמתוקשרת של גלוריה, כסמל, מייצגת את חלומה של החברה האמריקאית: הכרה, פרסום, תהילה, עושר, ערכים ריקניים. שכפול דמותה מראה על גלוריה כעל מוצר של פס ייצור המוני ועל החברה האמריקאית שהופכת את אליליה למוצרים משוכפלים וזמינים בכל עת עד שהיא  מאבדת בהם  עניין.

שני אמנים אלו נחשבים כמבשרי אמנות הפופ: הם משבצים נושאים מהמציאות היומיומית, והופכים אותם לסמלי תרבות של תקופתם. הם פתחו פתח להתבוננות ותיאור העולם החיצוני במקום הבעה אישית מהעולם הפנימי של האמן וכל נושא, אפילו הפשוט וחסר החשיבות ביותר, יכול להיכלל באמנות הפופ.

אמנות הפופ (POP ART):

אמנות הפופ מנוגדת ובעצם "מוחקת" את האקספרסיוניזם המופשט האמריקני.

היא משתמשת באובייקטים יומיומיים בנאליים, לא מתעסקת יותר בבעיות הפרט, במאבקו הנפשי של האמן ל"נשגבות", היצירה לא משמשת כזרז אוטומטי פנימי המשחרר את האמן ממצוקותיו, אלא אמן הפופ משתמש בטכניקה מחושבת קרה ונקייה, הוא משתמש בצבע תעשייתי, תרסיסים, אייר-בראש (AIR-BRUSH) "ניקוד" ושכפול המזכיר תצלומי עיתונות, כשהמטרה היא למנוע השארת חותם אישי וכתב ידו של האמן. אמנות הפופ עוברת לעיסוק בכללי מהפרטי. זוהי אמנות פופולארית, שווה לכל נפש, שמבטאת את ההוויה החברתית העירונית של זמנה.

מקורות ההשראה

כל פריטי התרבות הפופולארית של אמריקה בשנים של שפע וצריכת המונים:

תרבות הרחוב –ג'אנק פוד, פרסומות, אלילי קולנוע, גורדי שחקים, הן כאלמנט והן כמקום נוח לתלייה של פרסומות ענק, תקשורת המונים, פרסום. 

הציבור הרחב אהב את אמנות הפופ לפני שמבקרי האמנות התייחסו אליה ברצינות ואמני הפופ היו צריכים להזכיר לא פעם שהם אמנים ולא "סתם" ציירי שלטים.

אנדרי וורהול – אודות

קמבל – פחיות מרק, 1962, צבע סינתטי (תעשייתי)  על בד

פחיות קוקה קולה, 1962, שמן על בד

וורהול הוא אמן הפופ המפורסם והמוכר ביותר. הוא התעסק בציור, צילום, קולנוע, יצוב אופנה, מוסיקת רוק, ועוד וניצל את התקשורת המודרנית במתן אינסוף ראיונות לעיתונות ולטלוויזיה. בשנות השמונים בניו-יורק וורהול היה הסלבריטי הנוצץ ביותר שהוביל והכתיב את אופן הבילוי ובכל מקום שבו נמצא המקום היה נהפך לאופנתי ולמוביל בסצנה של החברה הגבוהה הניו-יורקית.

בשתי היצירות הנושא לקוח מעולם הצרכנות של ההמונים: וורהול נותן חשיבות לאובייקט היומיומי על ידי הכפלות ושכפולים כמו בסרט נע של בית חרושת. מוצר צריכה כנושא מרכזי באמנות והצבעה על אחידות המוצר התעשייתי, וצמצום הפער בין האמנות לחיים.

המסר של וורהול הוא ביקורת על הג'אנק פוד, על השיווק והצרכנות, על פסי הייצור של בית החרושת ועל אחידות המוצר התעשייתי, מכניזציה וטעויות שלה, וייצור המוני בעידן של צריכה המונית.

כל קופסה מצוירת ביד ורק מקרוב ניתן לראות שעל כל קופסא תווית שונה: הכתב משמש להדגשת הרעיון של הייצור ההמוני וכאמצעי הזיהוי של המוצר לשם העברת ביקורת על הטכנולוגיה והחברה האמריקאית והעיסוק בצרכנות המונים שיוצרו בסרט נע שהיה שכיח בתקופת הפופ. הבקבוקים אינם אחידים בתכולתם. הציורים מצוירים בדייקנות ועיצובם נקי וקר, כאנטי תיזה לאקספרסיוניזם המופשט. וורהול דורש מהצופה להתמקד בכל בקבוק או קופסא כיוון שהם שונים אלו מאלו. הוא מלגלג על פסי המיכון המשוכלל שגם טועה כמו האדם ובנוסף – עצם ההכפלה והשכפול של האובייקט היומיומי במרכזה של יצירת אמנות מצמצם את הפער בין המציאות לאמנות עד שכבר אינו קיים. בניגוד לדושאן וורהול טרח לצייר כל קופסא ובקבוק בנפרד ולא השתמש ב"רדי-מייד". הקוקה קולה הוא סמל הצלחתה של ארה"ב המוכר בכל העולם והפופולריות הרבה של נובעת גם ממסעי פרסום גדולים. וורהול מרמז על הקפיטליזם האמריקני שמסמל במובהק את ההצלחה והעושר האמריקני שוורהול אגב הצהיר עליו שהוא אהוב עליו מכל.

התרסקות מטוס, 1963, אקריליק

פן נוסף ביצירתו של וורהול הוא תיאורי אסונות שמבטאים את הזוועות של החיים המודרניים. וורהול טוען שהצופה מתבונן אדיש בטלוויזיה על אסונות כאלה שקורים ומשודרים לנגד עיניו ערב ערב, ומבודד אותם ביצירתו ובכך מבקש מהצופים לא לעבור לסדר היום ולהתבונן באסון שוב ושוב. וורהול אומר שאם אמנות הפופ היא הביטוי והמראה של החברה האמריקנית, עליה לבטא את כל מה שיש בה ולא רק את ההיבט הצרכני\מסחרי שלה.

וורהול לקח תמונה מעיתון ופישט את הסצנה. השמיט את הפרטים על המקום ואת זהות האנשים והפך את האסון לאסון שיכול לקרות בכל מקום. כך הוא מקרב את תיאור האסון אל הקהל כיצירת אמנות בניגוד לעיתון אותו זורקים מיד לאחר קריאה בו.

לקריאה נוספת:

ציורי עטיפות לאלבומים

כוכבי הפופ וגם כאן

דיפטיכון מרילין

רוי ליכטנשטיין – אודות

טקה טקה, 1962, צבע על בד

ליכטנשטיין מתייחס לחוברות הקומיקס שנחשבות ל"תרבות נמוכה" ולא לאמנות. הוא הוקסם מהתכנים הרגשניים של סיפורי הקומיקס אבל עיצב אותם בלי ביטוי של רגשות. יש ציור קומיקס בשם זה שהיווה את מקור ההשראה של האמן.

הוא משתמש בדימויים שלקוחים מהסביבה האמריקאית הצרכנית, חברת השפע העירונית. מה בכל זאת הופך את ציוריו ליצירת אמנות ייחודית? האמן בוחר  את הדימויים. ברגע שהוא מוציא אותם מההקשר הרגיל שלהם הוא ממקד את תשומת הלב של הצופים במה שהוא מעוניין ושאולי לא היינו שמים לב אליו במצב אחר.

האמן משתמש בטכניקות תעשייתיות כהדפסים, צילום, ובצבעים תעשיתיים.

ליכטנשטיין יוצר הגדלה של דפי הקומיקס הקטנים. הדימויים שהוא בוחר מבודדים מהקונטקס שלהם במקור ונהפכים לדימויים בממדים מונומנטאליים, ובכך הוא מעצים את הבנאליות שלהם.

ליכטנשטיין מבצע שינויי קלים בצבע, בקומפוזיציה ובצורה כשהוא מעביר דימויים מהמקור לבד, אך השינויים הקלים האלה יוצרים את הייחוד של היצירה. 

הצבעים מועטים ובמשטחים נקיים. קווי מתאר חדים וצביעה בלתי אישית שמרמזים על עבודה מכנית. הנקודות של הרקע מזכירות תצלומי עיתונות. הוא מוחק כל רמז למחווה האקספרסיוניסטית.

ב"טקה טקה" ליכטנשטיין מציג פעילות מלחמתית באמצעות קומיקס: כלי המלחמה נראים כצעצועים (התותח נראה כמו מרסס לנוזל נגד חרקים) ועיקר הדגש על האש ההרסנית ועל ענני העשן של ההתפוצצויות. הכתב משמש להעברת מסר שבסיסו לעג וביקורת על החברה האמריקאית והתקשורת שלה שעושה מחייל מלחמת ויאטנם גיבורים הירואיים (כך זה הוצג בקומיקס המקורי) בעוד שביצירה הם נהפכים ל"חיילי צעצוע" המגחכים את המלחמה ומראים על חוסר התוחלת שבה.  הכתב לקוח מקומיקס שהיה שכיח באמנות הפופ ושיבח את הלחימה.

המסר שליכטנשטיין רוצה להעביר לצופה: היריות הן חסרות מטרה וטעם, עד שהצופה יקלוט את האבסורד שבתוקפנות צבאית. חברת השפע האמריקאית הופכת כל דבר למשחק חסר ערכים.

לקריאה נוספת:

מלך הפופ ארט

קלאס אולדנברג – אודות

שני צ'יזבורגרים עם כל דבר, 1962, גבס צבוע

זהו פסל סביבתי שמורכב מדימוי אופנתי המסמל את תרבות הצריכה והשפע והוא כמעין: "אנדרטה". אולדנברג מבקש לומר לחברה שהפיסול הסביבתי הישן שבערים מנותק לחלוטין מהמציאות של  החיים המודרניים ויש לשנותו כדי להתאים אותו לרוח הזמן החדש – גם בנושא וגם בממדים.

הנושא לקוח מהתרבות האמריקנית הפופולרית, ומבחינה סגנונית אופייני לאולדנברג סגנון של הגזמה, עניין רב במשטחים וטקסטורות, ושינוי הממדים של האובייקטים. בעבודה שלו יש יסודות צורניים שמקשרים אותו לאקספרסיוניזם המופשט בעיקר במשיכות המכחול וטפטופי הצבע ביצירות מסוימות.