היפר (סופר) ריאליזם

סגנון אמנותי פיגורטיבי בשנות ה-70 של המאה ה-20 באמריקה ומטרתו היתה להעביר ביקורת על הבנאליה האמריקאית.

בהיפר ריאליזם יש חיקוי מדויק ומושלם של המציאות בטכניקה ובחומרים מודרניים, עד לליטוש ולגימור מושלם של היצירה. לצופה נדמה שהוא מביט במציאות הממשית ולא בחיקוי שלה.

הנושאים של סגנון זה מתמקדים בחיי היומיום האמריקניים כביטוי לחברת השפע האמריקאית.

הסופר ריאליזם מבקש להעביר ביקורת חברתית על החברה המדושנת והשבעה שלא חסר בה דבר והיא הפכה להיות חברה צרכנית, חברת השפע, ומביא את המציאות להגזמה קיצונית. אמניו הבולטים הם: צ'אק קלוז בציור  ודואן הנסון בפיסול.

דואן הנסון, אישה עם עגלת קניות, 1969

דואן הנסון פיסל דמויות בגודל טבעי שהן אב-טיפוס לאמריקני הממוצע בפעילותו היומיומית: בפסל העתק מדויק של עקרת בית אמריקנית שעורכת את קניותיה ומעמיסה אותם על עגלת הקניות.

הפסל עשוי יציקת פוליאסטר מעורב בצבע גוף לקבלת חיקוי מדויק של מרקם העור. החומרים הם מודרניים תעשיתיים, והדמות מולבשת בבגדים אמיתיים, שיער, ריסים ושאר האביזרים לקבלת האפקט הריאליסטי.

הנסון מבקש לבטא בדמותה המרושלת (רולים בשיער, סיגריה בזווית הפה, גרב ניילון קרועה), ממדיה הגדולים ועומס המצרכים בעגלה את הפרצוף האמיתי של חברת השפע בעידן שבו לא חסר דבר לחברה המערבית והיא הפכה לחברה מדושנת ושבעה, חברה צרכנית בתקופת השפע.

האמנות המושגית

הכוונה לאמנות שהיא בראש ובראשונה רעיון ולא תוצר ויזואלי. הדגש עובר מהאמנות המסורתית המקובלת כמו תמונות או פסלים, לתהליך של חשיבה שמתפתח בשנות השישים ושבעים של המאה ועשרים.

ג'וזף קוסות – אודות

אורות ניאון חשמליים עם אותיות אנגליות, 1966

היצירה מתבססת כולה על השפה. קוסות זנח לגמרי את שפת האמנות המסורתית וטוען שערכה של יצירת אמנות לא תלוי בצורתה אלא ביכולת שלה ליצור מושגים, הגדרות ורעיונות חדשים. הוא חקר ביצירתו רעיונות והאמנות שלו היא אמנות שמתבססת על האינטלקט.

ביצירה הזו הוא עיצב אותיות בזכוכית, אותן האיר ב-3 צבעים, באור ניאון, וכל צבע מופיעה שורת מילים המופיעה בשם היצירה. המילה "שמונה" מתייחסת למספר המילים באנגלית שבכל שורה. האמן תוהה על משמעות המילה, מספר המילים בכל משפט, והקשר בין הצבע שבו מוארות המילים בכל שורה לבין התוכן הכתוב. יצירה מושגית זו היא לשונית טהורה, ובאמצעות השפה נבדק כאן תחביר אמנותי שונה מכל מה שהוכר עד אז כיצירת אמנות.

הרעיון שלפיו הלשון היא בעלת משמעות רק ביחס לעצמה בא פה לידי ביטוי. המילים מייצגות את האלמנטים המרכיבים את העבודה.

לקריאה נוספת:

אחד ושלושה כיסאות

אמנות אדמה

זרם של האמנות המושגית. הסיבה ליציאת האמנים לעבוד בטבע היא  שאמנות האדמה מתייחסת לתהליכים המתרחשים בטבע. היא מייצגת את התפיסה האקולוגית המתקדמת שהחלה להתפתח החל משנות ה-70 ולהפעלה של האמנות על הסביבה. אמנות אדמה מייצגת תופעה של בריחת  אמנים מהעיר כתוצאה מההיפים והקומונות החברתיות שהוקמו בשנות ה-60.

חלק מאמני האדמה ביטלו את המוזיאונים כחלל להציג בו ופעלו בטבע בניסיון להציג מחדש את היחסים שבין זמן לחלל ולשלבם באמנות. חלקם אף ניסה להשפיע על הסביבה ולעורר מודעות אקולוגית חברתית ופוליטית באמצעות טיפול בחומרים מתועשים שהוענק לאתרי טבע וגם התנועות האקולוגיות שעוררו עניין מחודש בטבע עודדו פעילות מסוג זה של אמנות האדמה. עבודות האמנים כוללות פרויקטים בטבע בהם האמן מעורב פיזית. אמנות האדמה מצביעה על הזיקה ועל הפעילות ההדדית שבין האדם לנוף.

קנה המידה הענק של היצירות הפך לקנה מידה סביבתי: מדבריות, אגמים, ימים וחופים – כולם קיבלו טיפול שממילא לא היה יכול להיכנס למוזיאון אלא באמצעות התיעוד המצולם שהתרחש כאשר האמן התערב בקיים ועבד.

רוברט סמיתסון - אודות

מזח ספירלי, 1970

זוהי ספירלה ענקית בנויה מסלעים, שמוצבת בתוך אגם המלח במדינת יוטה שבארה"ב. העבודה כללה חפירות, מילוי עפר וסלעים ועבודות עפר בקנה מידה של 6.500 טון חומר. גלריות מימנו את העלויות ואת ציוד הצילום שתיעד את התהליך. בין הספירלה שלא אפשרה זרימת מים חופשית התרחש תהליך גידול מואץ של אצות שהפרישו חומר אדמדם שצבע את המים. עבודת האדמה נעלמה מתחת לפני המים ומה שנשאר זה התיעוד הצילומי שהפך להיות חלק מתולדות האמנות. זאת לא יצירה קבועה אלא יצירה אין סופית מבחינת התהליך שמתמשך לנצח

פוסט מודרניזם

סגנון אמנותי שלאחר המודרניזם שהחל בשנות השמונים של המאה ועשרים.

המונח נטבע קודם לכן בהקשר לארכיטקטורה וסימל מגמה סותרת למודרניזם. המודרניזם בארכיטקטורה התבטא באיזון, איפוק, מינימליזם וגיאומטריזציה – "פחות זה יותר" היתה האמירה המנחה. הפוסט מודרניזם מייצג מגמה סותרת: "פחות זה משעמם"... זהו סגנון המשלב תרבות נמוכה ותרבות גבוהה בסגנון אקלקטי, לפעמים קיטשי, זוהר ונוצץ, ומגלה סובלנות רבה כלפי כל סוג אמנות שהוא. מעין "כור היתוך" אמנותי. בפוסט מודרניזם אין גבולות לאמנות, יש חזרה אל כל סגנונות העבר ושילובם יחד לעתים, וכל דבר יכול להתקבל כאמנות ולכן הוא מבטל את מושג ה"אוונגארד" סמל המודרניזם משום שאין עוד חיפוש ופריצת דרך או הנפת נס אידיאולוגי וחדשנות, ואת הערכים האלה מחליפה החזרה אל העבר ככלל ואל הפיגורטיביות בפרט לאחר שהאמנות התרחקה מנרטיביות ואחיזה באובייקט.

צילום

סינדי שרמן - אודות

ללא כותרת 123, 1983, צילום צבע

סינדי שרמן, ללא שם 193, 1989, צילום צבע

אמנית אמריקאית ילידת 1954 שנמנית עם האמניות העכשוויות המוכרות. עבודותיה קשורות קשר הדוק לשיח הפמיניסטי והיא הגיעה להכרה ציבורית בשנות ה-1980.

שרמן בודקת איך העלילות והדימויים הפולשים לחיינו מתוך תכניות טלוויזיה, סרטים, פרסומות וכו' מכתיבים את התפיסה של האישה בעיני עצמה ובעיני הגבר.

שרמן התחילה את דרכה האמנותית בצילום סטילס בשחור לבן: ליצירותיה המוקדמות שאותן היא ממספרת, קוראת שרמן "תמונה מתוך סרט ללא כותרת", מה שמדגיש את אמונתה בכך שאמצעי התקשורת מכתיבים לנשים את ה"תסריטים של החיים", כללים על פיהם הנשים מתנהגות. בעבודותיה הראשונות (עד שנות ה-80) היא מציגה דמויות סטריאוטיפיות של נשים שאת מקור ההשראה לדמויות היא לוקחת מאופרות סבון ומכתבי עת ישנים של ילדותה. התצלומים הם בשחור לבן והדמויות שונות ומגוונות: ילדה שחולמת בהקיץ, עקרת בית, זונה, אך כל הדמויות שבויות בתוך החלומות שמוכרים להן. לעתים קרובות התמימות של הדמויות מוצגת באופן הומוריסטי.

בתחילת שנות ה-80 עברה שרמן לצילומי צבע. התאורה הצבעונית מגבירה את אפקט הזיוף של ההתרחשות המצולמת.

החל משנות השמונים תצלומיה הם צבעוניים ועצובים יותר. הכאב של הדמויות נראה אמיתי ועמוק יותר והתצלומים משקפים את ההתרסקות של החלומות.

מאמצע שנות השמונים החלו להופיע תצלומים שלה שבהם מוצגות נשים כקורבנות של אונס ואלימות וגם כדמויות דמיוניות ומפלצתיות ולפעמים קרבן ודמות מפלצתית, מפחידה ומפתה, מאוחדים באשה אחת. אלה כנראה ניסיונות לראות את האישה דרך "עיניים גבריות", בהתאם לתיאוריות פמניסטיות. דרך ה"מבט הגברי" שרמן מנסה לפענח מקרי אלימות אונס ורצח שבהם הנשים הן הקורבן.

מאמצע שנות ה-80 דמויותיה של שרמן נעשות גרוטסקיות. לצד האישה חסרת האונים מופיעות האישה השטנית, האישה המורדת, האישה הקברטית, גם הן דימויים שצמחו בעולם גברי. את כל המסכות האלה עוטה האמנית עצמה. כשהיא רוצה לגעת במצבים קיצוניים, בפרוורטי, במבחיל, במקברי, היא מחליפה את עצמה בבובה.

בשלב הבא ביצירתה היא מתחפשת לדמויות מתוך ציורי מופת של אמנים ידועים ומשחזרת גם את הרקע של התמונה. בתצלום היא מקפידה להשאיר רמזים שיסגירו את מלאכת הביום.

מן החוויה האמנותית ה"גבוהה", נוכח יצירת המופת הקלאסית אנחנו נוחתים וכמעט מתרסקים כאשר התרמית נחשפת ומתגלים הסדקים בין חלקי התפאורה וסימני המריחה של צבע האיפור.

"אני אוהבת ליצור דימויים שמרחוק נראים מפתים, צבעוניים, מגרים ונעימים, ומקרוב אתה מבין שהם בעצם ההפך הגמור". אמרה שרמן.

משנת 1992 גוברים בעבודותיה נושאים שעניינם הזדקנות ומוות, לפעמים באווירה של הומור שחור.

המין מופיע ביצירותיה כמשהו מפלצתי בו היא רואה מקור לסבל ואי שויון בעבור האישה. היא מנסה להראות את החשיבות המוגזמת שניתנת למין בתרבות שלנו על ידי חיבורים מפלצתיים של חלקי גוף המצביעים על ההפכים בין הנשי והגברי.

(לתמונות נוספות לחץ כאן)

מקובל לראות בטכניקת הצילום אמצעי לשיקוף האמין ביותר של המציאות, אולם טכניקה זו משרתת כאן את שרמן בדרך כפולה: תחילה היא מסייעת ליצירת אשליה, ואחר כך חושפת אותה.

שרמן משחקת ביצירתה בין מציאות לדמיון, משתמשת באמצעים תיאטרליים במדיום ריאליסטי, כמו הצילום. היא אמרה: "באמצעות צילום אפשר לגרום לכל אחד להאמין לכל דבר... המצלמה היא דרך להעביר שקרים".

בצילומיה שרמן יוצרת אוסף של תחפושות שחושפות עולם ריקני ומלאכותי, שכולו מעוצב מהמסכות שעיצב הגבר לאישה.

בעידן הקרוי: "פוסט מודרניסטי", אמצעי התקשורת מציפים אותנו במערכות של  דימויים, מסכות, סמלים נוצצים של אשליות ריקות, זהויות מזויפות, והאדם הולך ומתרחק מה"אני" האותנטי שלו.

מבחינה זו יצירתה של שרמן משקפת את רוח התקופה.

ביצירותיה יוצאת שרמן נגד התפיסה השוביניסטית הטוענת שלאישה זכות קיום רק בתור בובת מין צעירה ויפה.

תלת מימד ודו מימד

ג'ף קונס – אודות

לפני היותו אמן עבד קונס כברוקר בבורסה. הוא שואב את הדימויים שלו מעולם תעשיית הבידור, המסחר והפרסומות ובודק בדומה לדושאן, עד היכן ניתן למתוח את הקו בין מציאות ואמנות ואיפה נמצא הגבול בין "תרבות נמוכה" ו"תרבות גבוהה". גם ההשוואה שלו לאנדי וורהול היא בלתי נמנעת משום שהוא כמוהו אמן מסחרי מאד, סלבריטי, המשתמש בעולם המסחר והפרסומת באמנות שלו. וורהול קרא לסטודיו שלו: "בית חרושת", וקונס  קורא לסטודיו שלו: "תעשיות ג'ף קונס בע"מ". הוא משתמש באיקונות אמריקניות בנות זמנו ואת הקיטש הפופלארי הכניס למעמד של אמנות גבוהה. קונס אינו עושה את עבודותיו במו ידיו, אלא שוכר לשם כך את אנשי המקצוע הטובים ביותר שעובדים בשבילו. הוא אמר ברעיון לעיתון: "בעקרון אני איש של רעיון, נפשית אני לא מעורב בייצור, אין לי את היכולות הדרושות ולשם כך אני לוקח את האנשים הטובים ביותר".

קונס אינו מנסה לחפש עומק בעבודתו, להיפך – עבודתו ומה שנראה על פני השטח, הבנאליות, היא התרומה שלו לאמנות המודרנית.  הוא מגיע לשלב אפילו גבוה יותר כשהוא מראה את האובייקטים המצביעים על רדידות של הזמן הזה באמריקה  ומציב אותם במוזיאון, ובכך משמר אותם כביכול. יש פה מעין השתקפות במראה של פניה של האומה האמריקנית, מעין סטירה בפרצוף של אבסורד והומור.   

הוא מטפל בדימויים של איקונות ידועות מחיי היום יום ומפסל בחומרים חדישים מחד ומסורתיים מאידך. הוא פיסל שחקן כדורסל מפורסם צף בתוך אקווריום, שלושה כדורי כדורסל צפים באקווריום, את מייקל ג'קסון בפורצלן. בסדרה: "נעשה בשמיים" שלו  הוא מתאר מספר פעמים את דיוקנאות אשתו לשעבר, אילונה סטאלר המכונה: "צ'יצ'ולינה", כוכבת פורנו  ואת עצמו בתנוחות של סקס, כלומר: הוא מתאר אותם כאובייקטים מיניים, אולי מעין אדם וחווה מודרניים, בחומר אצילי ומסורתי, כגון: שיש.

קונס משלב באמנות שלו השפעות של סוריאליזם, פופ ארט, מינימליזם, ויצירתו נעשית בשילוב של עבודת מחשב, תמונות אישיות, קולאז'ים וחומרים שונים. יש ביצירתו שילוב של אופנה והומור, והוא מציג את הדימויים שלו בכוונת קיטש, המעידה על השתייכותו לזרם אמנותי באמריקה של שנות ה-1990 שנקרא: "איזיפאן" (EAZYFUN). כל טכניקת העבודה שלו עם התייחסות לאמנות העבר יוצרת אמנות היברידית של פנטזיה וכיף.

מייקל ג'קסון, 1988, קרמיקה

הפסל: "מייקל ג'קסון" הוא אחד מתוך סדרת עבודות שנקראת "בנאליה". הפסל גדול ממידת אדם (כ-180 ס"מ) וקונס ביקש מאמני קרמיקה איטלקיים לבצע אותו מתוך צילום של האמן עם השימפנזה שלו. שתי הדמויות פונות לאותו כיוון, לבושות מדי זהב זהים, על פני שתיהן אותה הבעה והקוף נח בחיקו של מייקל. רגלו של הקוף יכולה בקלות להיחשב כזרועו השלישית של ג'קסון. פרחי נוי מפוזרים לרגליהם והדמויות ללא ספק יפות ונוצצות, יחד עם זאת הלובן הבולט שעל פני ג'קסון מעלה שאלות מטרידות הקשורות בגזע, ג'נדר, ומיניות, נושאים שהם חלק קבוע מהחבילה של הסלבריטאים.  משנות השבעים בהם היה ג'קסון חלק מחמישית ג'קסון השחורים ועד האייקון הידוע ביותר של זמר פופ בשנות ה-80 וה-90 קונס אומר שאין אנו יודעים עליו הרבה למרות החשיפה ותשומת הלב העצומה לה הוא זוכה בתקשורת ובמדיה. למרות הסקרנות של מיליונים לגביו, הוא יישאר בתודעתנו כסמל שטוח של תעשיית המסחר והפרסום. הבחירה של קונס בקרמיקה מנציחה את סמל הסטטוס של ג'קסון, בתקופות שונות מן העבר היו מייצרים פסלים של דמויות מחרסינה לבנה בממדים קטנים, וכאן הגודל הוא מידת אדם כך שנעשית האדרה לדמות שיוצרת איקונת תרבות מוכרת מעולם הפרסום המסחרי ולכן נבחר העיסוק בג'קסון כדימוי, בכך שמצד אחד  יש בפסל את האבסורד של הגודל, יחד עם הזהב שמעביר תחושת נצח ויוקרה, ומצד שני את דמותו השטוחה והלא ברורה מבחינת המין והגזע.

לקריאה נוספת:

לא למבוגרים בלבד