בפוסט הפותח את הפרוייקט כתבתי:

"...למעשה, תולדות האמנות דן בהיסטוריה של האמנות החזותית ... התחום הזה מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן (ציר האורך) וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות (ציר הרוחב). לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי מבנה הניתן לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה (חקר הסמלים, לדוגמא: צלב), היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכיאולוגיה ועוד.

באמצעות הכלי הזה (המופלא, לטעמי האישי), אני מבקשת להבין את מעמדו של האדם ביחס לאלוהות. המטרה שעומדת מאחרי "זיבול השכל" שיהיה ארוך, מאוד, הוא הניסיון האישי שלי להבין את התקופה הנוכחית, העכשווית. לשם כך, אתחיל לטפס בציר הזמן."

כאשר סגד האדם לאלילים הרי שהאמנות תיארה סצנות של חיי היומ-יום, ואולי בעיקר את הקשיים (ציד וכו')

עם המעבר לאמונה באל אחד, הפכה דמות האדם משנית, אמצעי לספר סיפור דתי, שבלונה

ברנסנס כאשר החלה מתעוררת שוב הנהנתנות ועדיין, אתאיזם לא היה קיים, קיבלה דמות האדם מקום מרכזי לצד אלמנטים אלוהיים,

דמות האדם עוותה בשם "היופי הנשגב", בזרמים הבאים (רוקוקו, בארוק ושות')

האמנות המודרנית החלה חוקרת את האמנות כפשוטה, כאומנות. חקרו את האור את הרגש, שברו את המציאות והרכיבו מחדש, צחקו על ועם הצופה...

ואולם אף אחד מהזרמים מעולם לא הצליח למחוק את האנושות על גווניה ורבדיה הרבים. גם אם נעלמה הדמות עצמה, הרי הרגש, הרוח, הנפש וכו' לעולם היו חלק מהאמנות.

גם האלוהות, בשלל צורותיה (אתאיזם, אלילים או אל אחד) מקבלת ביטוי, גם אם אינו ישיר. המניפסטים, התיעוד והמחקר חושפים את הרבדים הסמויים של האלוהות.

הסימביוזה הקסומה שבין המוזה והאמנויות לבין האדם והאלוהות המוטמעת בו, הם קסמה של האמנות, בעיניי. ורק בעיניי.

הרבה תגובות וכוכבים לא היו לפרוייקט, אבל צפיות בהחלט כן.

וזה המקום להודות לכל "המכורים": תודה. ענקית.

כולי תקווה, שביקורים במוזיאונים ובגלריות הרבות בארצנו מקבלים משמעות נוספת, או לפחות, נופך חדש, בעקבות הפרוייקט הזה.

סוגיות רבות הקשורות בתחום לא עלו כאן לצערי, כמו גם יצירות שיש להן חשיבות מירבית על האמנות כפי שאנו מכירים אותה כדוגמאת הדיון הארוך (והמתיש משהו) על ההבדל בין naked ל-nude בעקבות הציור של קורבה, מקור העולם, 1886.

יחד עם זאת, אם ובמידה ואמצא בעצמי כוחות להמשיך ולכתוב אשתדל להתמקד באמנות הישראלית.

שירלי