אני יושבת מול דף לבן ומנסה למלא אותו באותיות ורודות ומעוגלות. אחת ההנאות הגדולות ביותר הממלאות את חיי באושר עילאי. בלי הודעה מוקדמת, משהו נתקע. אני מעקמת את המבט ומנסה לשחזר את אין ספור הרעיונות, המשפטים והמילים שהתרוצצו בראשי ועכשיו אינם. המחשבות נעלמו והתהיות התפוגגו ברגע אחד נותרתי אילמת. אילמת וכל כך מבולבלת. בכל זאת, משהו בוער בי ומחפש את הדרך לצאת החוצה אבל זה לא קורה. בירור קצר למה, מעלה תשובה אחת- אין תשובה.
המחשבות מתעתעות בי ונראות בעיניי כמו טשטוש אחד מתמשך. אני לא מוותרת- אני רוצה לכתוב. האצבעות משתוקקות לאותיות המקלדת שיוצרות חיים ורק המחשבות בשלהן, מציירות מין ציור פסיכודלי ענק בצבעים מרהיבים ואז נופל לי האסימון. זה בדיוק זה- מתאר את הכל אבל לא מתאר כלום.
ככה בדיוק אני מרגישה שהכל כל כך ברור ולא ברור באותו זמן. כבר כמה ימים שאני מתלבטת, חייבת להבין מה בדיוק קורה ואם יכול להיות שטעיתי. איך הגיע המצב שבו נפרצו החומות בלי ששמתי לב? איך זה יכול להיות שהצלחת בו זמנית לבלבל אותי ולגרום לתחושת השקט המוזרה הזאת להציף אותי. אני רק יכולה להגיד לך שאפו, בזמן שאני מחייכת חיוך קטן לעצמי. אני לא ממש מבינה אבל מוכנה להמשיך, לנסות למצוא את המילים מחדש, לחבר אותן למשפטים ולהבין שיכול להיות שטעיתי, שהקדמתי להסיק מסקנות ולהיות מוכנה להשלכות.
אז האותיות נכתבו- ורוד על גבי לבן והמחשבות השתחררו. הטשטוש התבהר לו קצת אבל הציור הפסיכודלי נשאר, מתנוסס בגאון, תזכורת לרגע של שתיקה לרגע בו נאלמתי ונאלמה גם הכתיבה. |