היא התקשרה לומר לי שמעבירים את אמא שלה להוספיס, שאין כבר מה לעשות. אמא שלה נלחמה כל כך הרבה זמן עד שבגידת הגוף ניצחה, ועכשיו היא קורסת. דודה שלי נלחמה גם היא עד שבסוף היא כבר לא ידעה כל כך מיהי ואיפה ועד היום יכולה לשמוע אותה קוראת לי בשמי עם רעמת התלתלים שהייתה לסימן ההיכר שלה. אני לא זוכרת אותה בכסא גלגלים ובמיטת החולים, הדחקתי את זה כי זה לא היא. אנחנו כל כך נאבקים על הזכות לחיות ששכחנו שלאנשים יש גם זכות למות. בשקט.
|