כמדי שנה בשנה, גם השנה הרבתה התקשורת לעסוק במשמעויות הסמליות העולות מסמיכות התאריכים הרשמיים לציון יום השואה ויום העצמאות — כאשר המסר הבולט אותו צריך להפיק מסמיכות תאריכים סמלית זו, לדעת הדוברים השונים, הוא ההכרה בעובדה, שמדינת ישראל היא הערובה היחידה לכך שלעולם לא ירחף עוד איום השמדה על עם ישראל.

ההנחה האידאולוגית הזאת, מוגשת להמונים כשהיא עטופה בסיסמה קצרה וקולעת "משואה לתקומה".

למעשה, ההנחה הזאת היא לא רק איזשהו רעיון מזדמן, שעולה מסמליות סמיכות התאריכים לציון יום השואה ויום העצמאות. היא מהווה מרכיב מרכזי במהותו של הרעיון הציוני. במדינת ישראל, כך חלמו מנהיגי התנועה הציונית, נמציא עם יהודי מסוג חדש: עם שיהפוך לחלק אינטגרלי ממשפחת העמים; עם שיאמץ לעצמו ערכים מודרניים מתוקנים לפי רוח התקופה; עם שכל העולם יידע להעריך אותו ואת ערכיו הנעלים; עם שלאף אחד לא תהיה סיבה לאיים עליו; עם, שאם בכל זאת יתרגש עליו איזשהו איום בלתי צפוי, יידע להגן על עצמו בכוחות עצמו, בלי להזדקק לטובות ולעזרה של אף אחד — ואיך אפשר לציין את הרעיון הזה בצורה מוצלחת יותר מאשר ע"י עצם הסמליות שבסמיכות התאריכים בין האירועים לציון יום השואה לבין חגיגות יום העצמאות? — משואה לתקומה.

בהמשך לסמליות שבסמיכות תאריכים זו, אי אפשר שלא להצביע השנה גם על סמיכות תאריכים נוספת: יום העצמאות חל השנה בין ביקורו של ראה"מ נתניהו בלונדון ובפריז בשבוע שעבר, לבין ביקורו הצפוי בימים הקרובים בוושינגטון.

הביקורים הללו, מה לעשות, מציבים בצורה סמלית את המסר ההפוך לגמרי מהמסר הרברבני העולה מהסיסמה "משואה לתקומה".

ביקורו של נתניהו בפריז ובלונדון, כמו גם ביקורו הצפוי בוושינגטון, איננו ביקור נימוסין שגרתי, כמקובל ביחסי המדינות. הוא גם לא "ביקור עבודה" לצורך קידום איזשהו פרויקט משותף בין המדינות. הוא אפילו לא ביקור לצרכי הסברה או שנור. לא נעים לומר, אבל בשפה לא מכובסת, ההגדרה הקולעת ביותר לביקור הוא "ביקור תחנונים".

אמנם התחנונים מתבצעים, כדרכו של דל גאה, בקומה זקופה ובמצח נחושה. אבל המסר אותו מנסה נתניהו להעביר לראשי המדינות הללו הוא מסר של תחנונים: אנא עזרו לנו להתגונן מפני ה"צונאמי" המדיני המאיים לפגוע בנו בעקבות המזימה הפלשתינית להכריז בספטמבר על הקמתה של מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים בגבולות 67´, ובעקבות התמיכה הבינלאומית הגורפת הצפוייה להיות להכרזה זו.

אם העולם יכיר במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים בגבולות 67´, ישראל עלולה להיקלע לסכנת בידוד בינלאומי כפי שלא התמודדה מולה מעולם. מהכרה במדינה שכזו, ועד להטלת סנקציות בינלאומיות כואבות ביותר עד לפינוי כל שטחי המדינה הפלשתינית המוחזקים בידי ישראל, כולל ירושלים המזרחית, הדרך כבר לא כל כך ארוכה.

אל מול האיום החמור הזה, נתניהו עושה את כל המאמצים לשכנע את שלושת מנהיגי המדינות החשובות הללו, שלפחות הם לא יתנו יד למהלך הפלשתיני.

למרבה הצער, אף שבפריז ובלונדון הוא התקבל בידידות ושמע הרבה מילים מעודדות — הבטחה מפורשת שצרפת ובריטניה יתנגדו להצעה הפלשתינית, הוא לא קיבל. יתירה מכך, הנשיא סרקוזי אף הבהיר לו, כי רק חזרה מהירה לשולחן המשא ומתן בין ישראל לפלשתינים, דבר שנראה היום דמיוני לחלוטין, תמנע תמיכה צרפתית במהלך הפלשתיני. אמנם הסבירות איננה גבוהה, אבל לפחות יש לקוות שמוושינגטון הוא יחזור עם תשובות יותר מעודדות.

אין ספק, מי שהגדיר את המהלך הפלשתיני הצפוי להתבצע בספטמבר כאיום של "צונאמי מדיני" על ישראל לא הגזים בהרבה. הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית כזו, עלולה חלילה להציב את ישראל במעמד של מדינה לא לגיטימית במשפחת העמים — על כל המשתמע מכך.

אל מול הסכנה הזו האורבת בפתח, איך אפשר שלא לגחך אל מול הניסיון להציג את סמיכות התאריכים בין "השואה לתקומה", כסמל להתגשמות השאיפה הציונית להקים כאן מדינה של עם יהודי מסוג חדש: עם שיהפוך לחלק אינטגרלי ממשפחת העמים; עם שיאמץ לעצמו ערכים מודרניים מתוקנים לפי רוח התקופה; עם שכל העולם יידע להעריך אותו ואת ערכיו הנעלים; עם שלאף אחד לא תהיה סיבה לאיים עליו; עם, שאם בכל זאת יתרגש עליו איזשהו איום בלתי צפוי, יידע להגן על עצמו בכוחות עצמו, בלי להזדקק לטובות ולעזרה של אף אחד.

אם מישהו מחפש סמליות, הרי שמסע התחנונים של נתניהו בימים הללו של אזכור "השואה והתקומה", מהווה המחשה סמלית דווקא לקיומו של המסר היהודי האמיתי ולפיו, אם יש לנו איזושהי תקווה ריאלית לצאת מהסבך המדיני, הרי זו רק בהכרה כי עם ישראל הוא עם סגולה והוא מובטח מפני כל צרה וצוקה אם רק ילך בדרך התורה וידחה על הסף את כל רעיונות התעתועים המתפוגגים לעינינו בזה אחר זה. כל האיומים והסכנות ייעלמו ויתהפכו לטובה, רק כאשר נהיה ראויים לחסדים הגדולים המיועדים לנו.