כתבה זו התפרסמה במגזין המושבות: http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=2320

 כדורגלנית נבחרת פלסטין, חמאמה ג’ורבאן, מג’יסר א-זקרא, לא מפחדת מאף אחד. אין בתי קפה לנשים בגי’סר א-זרקא. יש בתי קפה לגברים בלבד. אבל אם במקרה תבקרו הכפר, יכול להיות שתגלו באחד מבתי הקפה הללו, בחורה צעירה, שחומה ושרירית, שמתיישבת לה על אחד הכיסאות ולוגמת בנחת, קפה שחור, זו חמאמה ג’ורבאן."היה משהו שאחד שמנע ממני להמשיך בנבחרת ישראל וזה שהייתי צריכה לשים את היד שלי על החזה ולשיר את ההמנון הלאומי, שלא מייצג אותי." חמאמה ג’ורבאן. [צילומים: חן בלחנס]
אין בתי קפה לנשים בגי’סר א-זרקא. יש בתי קפה לגברים בלבד. אבל אם במקרה תבקרו הכפר, יכול להיות שתגלו באחד מבתי הקפה הללו, בחורה צעירה, שחומה ושרירית, שמתיישבת לה על אחד הכיסאות ולוגמת בנחת, קפה שחור, זו חמאמה ג’ורבאן. כדורגלנית בנבחרת הכדור רגל של פלסטין וספורטאית מוכשרת, הידועה בחוגי הספורט בשם "הבולדוזר הפלסטיני".

את חמאמה פגשתי בבית הוריה שבגי’סר א-זרקא. "זה הבית הכי עתיק בגי’סר", אומרת אימה. בחצר חולית, משחקים ילדים קטנים, חלקם שחומים, חלקם בלונדיניים. כשנכנסים לבית, מגלים חדר מרובע שתקרתו עתיקה וגבוהה מהרגיל, ועל קירותיו תלויות הרבה תמונות של בני המשפחה לדורותיהם.

אימה של חמאמה מחכה שזו תצא מהמקלחת, ומנצלת את ההזדמנות כדי לספר שהיא לא אוהבת שבתה רחוקה ממנה, בגלל הכדורגל. כשחמאמה יוצאת רעננה מהמקלחת, אימה מנסה בנוכחותי לשכנעה אותה לעזוב את רמאללה ולחזור לשחק בארץ."רבנו כבר לפני שבאת", אומרת חמאמה בחיוך. חמאמה מבקשת מאימה שתכין לנו תה עם עלי מרווה, ואני הולכת בעקבותיה לחדרה.

אחד הקירות צבוע כולו בצבעי דגל פלסטין: ירוק, אדום, שחור ולבן, ובחלון, תלויה כפייה שמקושטת אף היא בדגל פלסטין. חמאמה ג’ורבאן בבית הוריה. אחד הקירות צבוע כולו בצבעי דגל פלסטין: ירוק, אדום, שחור ולבן, ובחלון, תלויה כפייה שמקושטת אף היא בדגל פלסטין. על שאר הקירות, תלויים פוסטרים, של קבוצות הכדורגל של מדריד, ברצלונה, ו"אלאהלי" המצרי. חמאמה אומרת שהיא לא מעריצה אף קבוצה אירופאית והיא תלתה אותם סתם. "עדיף שאתלה את התמונה שלי, לא?", היא אומרת בצחוק. אבל את מועדון הכדורגל המצרי "אלאהלי", היא באמת מעריצה.

את אוקטובר 2010 חמאמה העבירה ברמאללה לצורכי אימונים ומיד לאחר מכן היא נסעה יחד עם נבחרת פלסטין, לבחרין כדי לשחק באליפות הערבים לכדורגל נשי. "בשבילי זה דבר רגיל. זה לא מוזר שאני נוסעת לשם. גם זו לא הפעם הראשונה כי שיחקתי בעבר בחלק מהאמירויות. אני לא כמו כל האנשים שמתלהבים לאיזו מדינה אני נוסעת, אותי מעניין רק לשחק". בבחריין היא שיחקה נגד סוריה, איראן, אוזבקיסטאן ולבנון. לשאלה, איך הגיבו לדרכון הישראלי שלה, היא עונה, כולם ידעו שאני פלסטינאית.

הכל החל ב-2007, כאשר "הוני", הקפטן של נבחרת פלסטין, וסמר, שהייתה אחראית על הספורט הנשי ברשות הפלסטינית פנו אליה. "הם שמעו עליי והזמינו אותי לשחק איתם. בהתחלה שיחקתי עם בית לחם ואחרי זה עם ’סריית רמאללה’ וגם עם קבוצת ירושלים".

זה החמיא לך שפנו אליך?

"הדבר הראשון שאמרתי, הנה סוף סוף אני שמה את היד שלי על הלב ושרה משהו שקשור אליי, כי אני פלסטינית. ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, ומהרגע הראשון שנכנסתי לנבחרת, כולם אמרו שאני מוכיחה את עצמי".

את מי את מייצגת?

"אני מייצגת רק את עצמי ואני אוהבת את העם הפלסטיני מאוד".

איך את מרגישה בנבחרת?

"טוב לי שם מאוד. אני נהנית. אבל לפעמים אני לא רוצה לשחק שם כי יש בנות שמקופחות. קשה לי כשהמאמן אומר לבחורה ’את כלום ואת לא יכולה לשחק’, ואני רואה שהבחורה רוצה לשחק. לצערי, יש טעות גדולה מאוד בנבחרת פלסטין. הם אוהבים להביא שחקניות מבחוץ, מוכנות ומטופחות, ולא אוהבים להשקיע בבנות שמבפנים".
איך מתייחסים אלייך שם, בתור מישהי שיש לה אזרחות ישראלית?

"אף אחד לא מחשיב אותי כאחת מערביי ישראל. אצלנו מתייחסים לערביי הגדה, בדרך כלל בעליונות, אבל אני לא".

את עובדת?

לא.

ואיך את מתפרנסת?

"אני לא משחקת ברמאללה בשביל כסף, ומה שנותנים אני לוקחת. הם דואגים לי לדברים שמאפשרים לי לשחק, וזה מה שהם נותנים לי - כסף כדי לשחק. לא יותר. יותר חשוב לי מהכסף זה היחס המצוין שאני מקבלת,שם. ג’בריל אלרג’וב, יו"ר התאחדות הכדורגל ברשות הפלסטינית, מתייחס אלינו כמו אל הבנות שלו, ומאוד תומך בכדורגל הנשי".

 חמאמה מראיינת תושבת מהכפר. [צילום: יואב איתיאל]למה את מעדיפה את רמאללה?

"ברמאללה יש התאחדות, יש את הנבחרת, בגי’סר א-זרקא אין כלום, אין חיים. החיים פה הם עבודה, אכילה ושינה. הדבר היחיד שמנחם אותי כאן זה הים. אני יכולה לדוג, לשחות ולרוץ. כל הספורטאים בארץ לא חושבים על העתיד אלא רק איך לעשות יותר כסף. אולי בגלל זה אין ספורט בארץ".


לחמאמה ג’ורבאן יש 21 אחים ואחיות, והיא הילדה התשיעית. היא התאהבה בגיל קטן מאוד צעיר בענף הכדורגל, והיא אומרת על עצמה: "אני מרגישה שאני מקבלת יותר מהאחיות שלי, בגלל שיש לי אישיות שונה ומאוד מיוחדת".

איך התחלת לשחק?

"בתור ילדה קטנה, אספתי את ילדי השכונה וחילקתי אותם לקבוצות וכך היינו משחקים".

צריך אומץ כדי לשחק עם בנים בגיל כל כך צעיר

"לא הייתי כמו כל הילדות שמתביישות להיכנס לתוך המשחק ועומדות וצופות, בלי גאווה ובלי יכולת. אני תמיד לקחתי על עצמי את תפקיד המנהיגה שאוספת את כולם, מסדרת ומארגנת ושולטת. וגם מעירה אם מישהו לא היה מתנהג לפי הכללים. לפעמים גם סילקתי אותו החוצה".

שיחקו שם עוד בנות?

"לא. הייתי היחידה".

הבנים זוכרים אותך עדיין?

"עד היום הילדים האלה מתקשרים אליי ומזמינים אותי לשחק איתם כדורגל בחוף הים ובמגרש".

למה אין עוד בנות שמשחקות כדורגל בגי’סר א-זרקא?

"באוכלוסיה הערבית בכלל אין תמיכה מצד ההורים שהבנות שלהם ישחקו כדורגל. אם כי בתקופה האחרונה הגישה השתנתה מעט, אחרי שהתחילו לראות אותי משחקת ומתפתחת".

הקבוצה הראשונה שאליה הצטרפה חמאמה הייתה בנתניה, ב-97. "הייתי בת 17. שיחקתי במקביל בנבחרת ישראל ולא שיחקתי הרבה. היה משהו שאחד שמנע ממני להמשיך בנבחרת ישראל וזה שהייתי צריכה לשים את היד שלי על החזה ולשיר את ההמנון הלאומי, שלא מייצג אותי. אחרי שעזבתי את נתניה ואת נבחרת ישראל, עברתי לשחק בנצרת. זאת הייתה קבוצת הכדורגל הנשית הראשונה במגזר. הקבוצה התפרקה ועברתי לשחק בקבוצת בנות סכנין. אחרי זה קיבלתי הצעות מהרבה קבוצה, וב-2006 הצטרפתי לקבוצת טבעון ותמיד שאפתי להגיע לקבוצה בינלאומית.

חוץ מכדור רגל חמאמה מאוהבת גם בדיג. לכפר הדייגים שבכפר, היא הייתה מגיעה עם אבא שלה. "אבא שלי היה דייג והוא לימד אותי מגיל צעיר איך לדוג. הוא הכין לי רשת, שמשמשת אותי עד היום. "אני לא סתם דגה, אלא דגה מצוין", היא צוחקת. ואם לא די בכך חמאמה גם שוחה, עושה ג’וגינג על חוף הים, שהוא חלק בלתי נפרד מחייה היומיומיים. "אני אוהבת לשחות בחורף. לא משנה אם זה חום או קור, שחייה זו שחייה".

בתקופה מסוימת היא גם למדה הרמת משקולות, בכפר הסמוך, פרדיס, "מישהו אמר לי שמחפשים בפרדיס מרימי משקולות ואם אני שומעת על ספורט חדש, אני מיד הולכת על זה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני מרימה משקולות וזה לא היה מוזר שאני אישה, כי חמאמה באה כדי לתת".

חמאמה מספרת שעוד בתקופת התיכון היא הדפה כדור ברזל במועדון מכבי חיפה, "הייתי מקום הראשון בהדיפת כדור ברזל, אבל את אף אחד לא מעניין ענף ספורט זה. אני מגיעה ל-16 מ’ אם מעודדים אותי".

למרות הישגיה המרשמים בענפי הספורט השונים, חמאמה מתוסכלת מאוד ממצב הספורט בכפר שלה, וחולמת להקים אימפריה של ספורט.

למה זה לא קורה?

"אין תמיכה מהמדינה. גם למועצה המקומית פניתי כמה פעמים ולא הצלחתי לגייס תמיכה או כסף".

אם היו נותנים לך מיליון שקל בשביל הספורט, מה היית עושה?

"אני ירענן את היובש ואעשה הרבה פרויקטים של ספורט ליהודים ולערבים. פותחת בית ספר לכדורגל לילדים, חדר כושר, אולם ספורט גדול, אבל אני מתחילה עם הילדים הקטנים שהכי זקוקים לזה".

איך זה שיש לך את כל התכונות האלה ואף אחד לא מרים גבה? למשל כשאת יושבת בבית הקפה?

"אם אישה אחרת היתה יושבת בבית הקפה, כולם היו מדברים עליה. אבל אף אחד לא מדבר עליי כי כולם מכירים את האופי שלי ואת הייחודיות שבי. נתתי לאנשים להרגיש שאני ’גברית’ וטוב לי עם זה. אבל אני מדגישה עכשיו שזה שאני גברית, זה לא אומר שיש לי נטיות להיות גבר. אני אישה ואולי אנשים שלא מכירים אותי מקרוב ורק שומעים עליי, לא יאמינו, אבל זאת האמת".

הגבריות שלך באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיים?

"אם אני שומעת ברחוב שני אנשים שמקללים זה את זה, אני מעירה להם, אני לא שותקת. פעם הייתי מעורבת בקטטה, כאשר היו בעיות בין המשפחה שלי למשפחה אחרת וחטפתי אגרוף בפנים. פעם נוספת הייתי מעורבת בקטטה עם בחורות והמשטרה עצרה אותי ללילה אחד כשמישהי ניסתה לתקוף את אחותי במרכז טיפת חלב".

למרות הכוח והגבריות, מסתתרת אצל חמאמה אישיות מאוד נשית ורגישה. כאשר חמאמה, מספרת, ש"היו מקרים של אנשים שטבעו מול עיניי בים ולא הצלחתי להציל אותם והיה לי קשה מאוד", היא אומרת זאת בנימה עצובה מאוד. היא עדיין לא רוצה להתחתן ובאהבה היא לא מאמינה. "אני לא אוהבת את שני המינים ואני לא רוצה להתחתן. אלוהים ברא אותי כדי לשחק כדורגל. אהבה בשבילי זה הספורט ואני לא מאמינה שמישהו באמת אוהב את האחר. את המשפחה שלי אני מאוד אוהבת כי הם אף פעם לא היו נגדי".

מה הספורט בשבילך?

"אם אני לא עושה ספורט, אפילו אם זה מאוחר בלילה, אני מרגישה שנגמרתי. אני נושמת ספורט. כאשר אני במשחק, אני מתחרה בספורט עצמו. כשאני רואה משקולת, אני אגיד לה ’אני ארים אותך’".

יש תחום נוסף בספורט שאת רוצה לכבוש?

"ג’ודו, אבל אני לא מרגישה טוב כאשר אני מכה מישהו".

מה הלבוש האהוב עלייך?

"בחיים לא לבשתי שמלה. אם מישהי לא לובשת שמלה זה לא אומר שהיא גבר. איפור בחיים לא שמתי ולא שמה עגילים".

איפה תהיי בעוד 10 שנים?

"אלוהים יודע איפה אהיה".

איזה דברים את עוד רוצה לעשות?

"קורס הצלה".

איזה ספר את אוהבת?

"הקוראן".

"בתור ילדה קטנה, אספתי את ילדי השכונה וחילקתי אותם לקבוצות וכך היינו משחקים". חמאמה ג’ורבאן