לפעמים צריך להתרחק מהבית כדי לגלות כי הבעיות האתיות המציקות לנו בנושא יחסי העבודה אינן בלעדיות לנו וקיימות לא פחות גם  אצל המתוקנות שבאומות העולם. נושא העובדים הזרים והמסתננים מאפריקה קיים גם בארצות אירופה.

הדיג'ה, צעירה ממוצא מרוקאי, חיה ועובדת באיטליה זה חמש שנים, ליד אגם אורטה הקטן והמקסים. היא מדברת איטלקית שוטפת וצרפתית שלמדה בבית הספר. אנחנו מתקשרות ברמה בסיסית מאוד בצרפתית והיא מספרת לי כי היא עובדת במלון כחדרנית, תשע שעות בכל יום, אבל ביום האחרון לשהותי גילתה לי בעיניים טרוטות כי היא כבר עובדת עשר שעות. את תנאי שכרה לא ביררתי, אבל יש להניח כי אם שכרה היה מושווה למקובל אצל עובדים איטלקים ברמת החינוך שלה, הייתה משתכרת יותר.

אולם, בעיית העובדים הזרים אינה מדירה שינה מעיני האיטלקים כמו שעושה זאת בעיית הפליטים. הם מודאגים ואף מעוררים את זעמם של שכניהם. לאחרונה קלטה איטליה 25,000 תוניסאים, ורק בשבוע האחרון עברו 14,000 תוניסאים ללוב במטרה להגיע לאירופה. באירופה הגבולות הם חופשיים, וכך עוברים המהגרים, שהם בגדר פליטים, מאיטליה לארצות שכנות.

"הדיילי טלגרף" הבריטי מדווח כי המעברים הללו נעשים על בסיס יומי. האירופים הליברלים מוטרדים, על פי העיתון, מהעלות הגבוהה של קליטת ההמונים. נוסף על אנגליה מוטרדות גם צרפת, גרמניה, הולנד, בלגיה, אוסטריה וארצות אחרות, וכבר נשמעים דיבורים על  השעיית האמנה של  מעבר חופשי בין הגבולות והגברת הביקורות במעברים.

סיפור קצר שהופיע באותו עיתון מדגים את עלותם של בני משפחה אתיופית שקיבלו מעמד של פליטים למשלם המסים הבריטי. למשפחה עשרה ילדים ועד כה עלתה 223 מיליון ליש"ט(!) בסל הטבות של הבטחת הכנסה, קצבאות ילדים, בריאות ומגורים. אירופה, המתמודדת עם אבטלה ונסיגה כלכלית, מתקשה לבלוע את היקף ההגירה אליה ואת השינויים החברתיים הכרוכים בכך.

קליטת הפליטים היא נושא כאוב במיוחד בישראל, אולם במבט מבחוץ רואים את ההתנגשות בין הפרגמטיזם לבין ערכי ההומניזם.