התאריך התחלף לו.

ה- 15.11 הגיע אליי מהר מידיי השנה הזו. הפתיע אותי בהתגלמותו הבוגרת ובילדותיותו המדהימה. הוא שב אליי חדש יותר, מבין יותר, מנוסה יותר.

כן. אני כבר בת 35.

הגיל הזה, לעולם לא יהיה מובן לי. התיחום היומי, של 365 ימים בשנה, לא ברור לי.

כי אני כאן.

אישה, נפש, נשמה, גוף, עוצמה, כוח, כאב, שמחה, שלווה, טירוף, חיות, יצירתיות, יצירה.  

שלושים וחמש שנים שחולפות כעת על פניי, על ליבי.

וכמה עברתי, וכמה חוויתי, וכמה אהבתי, וכמה שנאתי, וכמה ברחתי, וכמה הייתי, וכמה הצלחתי, וכמה הפסדתי, וכמה התגברתי, וכמה התבגרתי, וכמה אני משתוקקת לעוד, ועוד, ועוד, ועוד.

יום הולדת מוזרה זו.

הפעם הראשונה בה אבא לא מאחל לי מזל טוב. לעולם לא יאחל לי יותר דבר. שותק לו אי-שם, רחוק מן העולם הזה.

זו הפעם הראשונה בה אני לא מודיעה לכל החברים שלי שיגיעו אליי לחגוג איתי.

זו הפעם הראשונה שאני לא מרגישה שצריך להניף פומפונים, בלונים ושאר עוגות טורט עטורות נירות ושעווה.

כי זה רק תאריך. כי יום הולדת הוא דבר יומיומי. כי עצם היותי הוא מתנה. ועצם היותי הוא מהותי.

ה-15.11, מרגיש לי געגועים.

געגועים  לגיל 18.

הגיל בו הרגשתי נערה מתבגרת, בתולה על סף מיניות, חבר חייל, צבא בפתח, בגרות. כן, וגם כאב.

בגיל הזה עוד קבלתי ממנו מכות. מאבא. אחרי שנה הוא הפסיק.

בגיל 21 נפרדתי מהחבר החייל. אחרי חודשיים הכרתי את האהבה הגדולה של חיי.

חמש שנות חברות.

בגיל 26 הוא הציע לי נישואין.

אחרי חצי שנה עמדנו תחת חופה, ואני- חיכיתי כל הערב רק  לריקודים, לבלגן.

בגיל 28 פתחתי לנו תיק ברבנות.

אחרי חצי שנה הייתי גרושה. יותר נכון מגרשת.

גיל 29 היה מעורפל. לא אהבתי אותו. הוא היה כואב. אחרי גירושין, פעם ראשונה ללא בן זוג אחרי שנים, זה די עצוב.

אחרי חצי שנה עברתי לתל-אביב.

בגיל 30 התחלתי באמת לחיות. כנראה שאני רק בת 5.

דירה בבבלי עם שותפה.

טירוף יומי ולילי, יאללה בלגן, סקס שקרים ודי.וי.די. החופש הכי גדול בחיי.

(בדיוק עכשיו אמא שלי שלחה לי שיר לנייד. חולה עליה...!!!. אני בוכה כמו אהבלה...)

בת 31. קידום בעבודה לתפקיד ניהולי. לומדת גם משחק. שנתיים.

בן הזוג התל-אביבי הראשון שלי מגיע אל חיי וגורם לי לא לישון בלילות. תענוג.

אחרי חצי שנה, מגיע זה שעוד שנתיים יאמר לי שהוא אוהב אותי. אנחנו ידידים, כאילו כזה.

בת 32.

גרה לבד מבחירה ורצון לחוות את החווייה הלבדית הזו. שבועיים ראשונים עוברים בבכי יומיומי של פחד. אחרי שבועיים העונג מגיע אל חיי.

אני נוטשת את עולם הכספים בו עסקתי 8 שנים וחודרת אל עולם הכתיבה באינטנסיביות.

עוד וי מסומן כשבן זוגי, שחום העור, מגיח אל חיי ולא נוטש לרגע.

אחרי חצי שנה רוצה שאבוא עימו לגור במאוריציוס. אני מתוודעת בפניו שחיי נועדו ל"חומוסצ'יפסלט".

הוא נוסע חזרה לבדו. כיף לי.

בת 33. עוברת את סדנת יעדים ומדריכה בה כבוגרת , מחזור אחד.

משהו מתחיל לקרות.

אחרי חצי שנה אני מקימה את אתר הברכות שלי- מילים מדברות.

בת 34. חוגגת עם חברים בביתי.

הופכת להיות כתבת ועורכת תוכן בפורטל אינטרנט. אני מתרגשת בכל בוקר.

אחרי חצי שנה אבא מת לי יומיים לפני צילומים לתוכנית מערכונים, אליה התקבלתי אחרי 6 אודישנים עם חומר שכתבתי. האבל מנצח. החלום מתנפץ אל מול עיניי.

חלק מן החברים איתם חגגתי ביום ההולדת  הופכים להיות חסרי לב. חסרי רגש. נעלמים מאבלות.

אני מפנה את חיי לעצמי. ולעצמי בלבד. מתנתקת. מבינה מהי משמעות המילה חבר אמיתי. נקיון.

אחרי ארבעה חודשים חוזרת  לעצמי.

בת 35. גרה לבד בדירת שני חדרים ושתי מרפסות ברמת גן.

אין חנייה צמודה אבל יש אחלה רכב.

אין בן זוג אבל יש אמונה חזקה.

אין אבא אבל יש אמא.

אין ספר אבל יש 55 עמודים של תחילתו.

אין גוף חטוב אבל יש הרבה ממני.

אין מנוי לחדר כושר אבל יש הליכון ממתין בסלון.

אין הרבה כסף אבל יש אתר אינטרנט וברכות שמופצות אל העולם.

יש אהבה עצמית.

אז אני חוגגת היום יום הולדת.

וזה מוזר.

אבל זה טוב.

וזה בוגר.

וזה מרגיש יותר שקט.

ויותר משתוקק.

לעוד.

מזל טוב לי, שרונה.