צטט: daaaag 2011-06-27 19:11:31

אכן. ידיעת העיקר. תודה על איסוף יבבת הרוח למילים.....

'בעיני נשקפים

הנופים.

ודרכים שעברתי

ישרו צעדיי -

עייפים ויפים.

אם תראני עכשיו

לא תכיר את תמוליך -

אני והלכת אליי

בפנים שבקשת לשוא

כשהלכתי אליך'

יקירה בי,

הנה. כאן, בדיוק כאן,

מילותייך אלו, שחיברו אותנו, אותך ואותי,

מאז.

מעולם.

היכולת הנדירה הזו שבך, לומר את המדוייק של ליבת הרגישות

זו עין האומן שאת. זו יד האומן שבך.

כך את מתבוננת.

כך את קוראת.

כך את כותבת.

ואני, אני רק באה לנשום רוח אותיותייך

לפעמים, אני משתובבת בהן, מדלגת בהן, מחייכת איתן

לפעמים, יושבת לידן, לוטפת, מהרהרת

כך זה עם מילים שמשרטטות בריאה. מילותייך.

כך זה איתך.

יד אומן שאת.

מאז,

לעולם.

תודה, יקרה בי. תודה.

צטט: hilulialf 2011-06-24 10:37:49

כל מילה רק תגרע.....

'אישהו משהו מישהו שם -

ושחר שחור ושחם שט.

הנהר, העלים בנשירת רשרושם

שיר החורשה.

אני עוברת -

אני עוברת כמו הסתו הזה

המציב את רגלו על קרח ראשון

דק וכהה ושביר, ונופל

ונקבר בסגריר של שחר שחור'

אישה,

גדולת-הרוח.

הופתעתי לראותך ב-כאן.

הרכנת ליבי - אלייך.

ומילותייך - סתיו ביום חם, קרח בלהט אבוד

ושבירות

ורגישות

ושחר של גשם יפה.

'אישהו משהו מישהו שם - -'

תודה שהיית לי ב-כאן -

נהר של נהרה.

תודה - - -

צטט: Shulamit Near 2011-06-18 19:54:20

ניפלא. פשוט ניפלא. תודה.

'הכל, הכל, אשר אהבנו פעם

חולף בתוך עיניך הלחות.

אל תסתכל בי כך, כי אין שום טעם

לזכור, מה שקוראים, הנשכחות.

הנשכחות שאי אפשר לשכוח

האבדות שאין מהן מפלט-'

שולמית, יקירה,

אני מתבוננת במילותייך שכאן,

וזוכרת (רק כי אין מילה אחרת,

הרי אינך באמת נשכחת בי ולו לרגע)

שאת כה אוהבת, מחוברת

הווה

שאת המכחול, הצבע, אינסוף הגון

באינסוף הזמן

שאת מציירת.

אמנית הקו.

והנה, למרות ה-הכל של היותך

הגעת לכאן,

וכמו שאת נוגהת בבד, בשפורפרות הצבע,

כך נגעת במילותיי.

ומ-יד נהר הקיום ליקומו

ובהיר הפך הזמן

וצלולה הייתה הנשימה

במילותייך, כמו במכחולך.

את אלכימאית, יקירה בי,

החומר בכפות ידייך, לקצות אצבעותייך

הופך לרוח. וגם היא בממש

מהלכת אותך.

אותי.

תודה, יקרה. תודה אילמת.

צטט: יעל בר-און 2011-06-11 14:52:47

מי יתננו להיות עטופים בחיבוק שמהותו במבורך ולא במקולקל... ולחזות בהתבהרות העיקר מתוך עשן התפל עוד טרם כסותינו בסדין. תודה הלנה על הסיפור והתזכורת... כתוב מרתק.

'דימיתי שהזמן עמד מלכת,

שעוד עומדים כאז בלבלובם

עצי תפוח, או גני שלכת

פורשים כאז את שטיח זהבם.

כמו לא נחרב עלינו עולמנו,

כמו לא נדע את כל אשר נדע,

כמו עוד עומד ביתנו ומקומנו

שולחן לבן ערוך לסעודה'

יעל, יקרה בי,

הילכת כאן, בתוככי הכרטיס המוזר הזה שלי

והותרת נגיהות של תבונה.

ואני הגעתי, ורכנתי

ולגמתי.

והיה זה, כמו ל-דעת מה מרגיש בי. ולמה.

ואני הגעתי, ורכנתי

והקשבתי

והיה זה, כמו ל-דעת, מה למד בי ולמה.

ורכנתי והקשבתי

והיה זה כמו לדעת מילים: חכמה. רגישות. עומקי-הגבהים. אורך הרוח.

תודה על היותך נגיהות-

המנשיבות אליי אותיות, שנשכחו כהד במדבר, בדִבֵּרים, אבודים

עד שהגעת, ובנגיעת מילותייך הנשבת כרוח-חיים.

כבריאה.

תודה, יעל.

תודת-הֶיות.

ניפלא. פשוט ניפלא. תודה.

צטט: שיר_שטוטית 2011-06-01 09:35:41

לאאאאאאאאא !

לא זו לא התייהרות לצטט את חנוך לוין

זו זכות גדולה !

(<ההתייהרות אינה בלצטט את חנוך לוין,

זו זכות ענק לנשום את מילותיו.

ההתייהרות היא בלהעז לכתוב משהו

ל-יד מילותיו.

תודה, שטוטית.

תודה ששבת. >

לאאאאאאאאא !

לא זו לא התייהרות לצטט את חנוך לוין

זו זכות גדולה !

צטט: שיר_שטוטית 2011-05-31 22:40:15

אפר ועפר זה מה שאנחנו טוב שנכנסתי לטקסט המיוחד שלך בצירוף הציטוט מחנוך לוין הזכרת לי שאנחנו לרגע כאן תודה !

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה - 
למלכה אין בית, למלך אין כתר. 
ושבעה ימים אביב בשנה 
וסגריר וגשמים כל היתר. 

אך שבעה ימים הורדים פורחים, 
ושבעה ימים הטללים זורחים, 
ושבעה ימים חלונות פתוחים, 
וכל קבצנייך עומדים ברחוב 
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב, 
וכל קבצנייך שמחים. 

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, 
למלכה אין בית למלך אין כתר. 
רק שבעה ימים חגים בשנה 
ועמל ורעב כל היתר. 

אך שבעה ימים הנרות ברוכים 
ושבעה ימים שולחנות ערוכים, 
ושבעה ימים הלבבות פתוחים, 
וכל קבצנייך עומדים בתפילה, 
ובנייך בנותייך חתן כלה, 
וכל קבצנייך אחים. 

עלובה שלי, אביונה ומרה, 
למלך אין בית, למלכה אין כתר - 
רק אחת בעולם את שבחך אמרה 
וגנותך חרפתך כל היתר. 

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה, 
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה, 
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה - 
אלקט ואשמור למזכרת.

שיטוטית,

כל כך תודה שהגעת לכאן.

שקראת

ושיכולת לכתוב אליי כך,

כל כך

כל כך

מדוייק.

איזו ראייה בהירה, יש בך ואיתך.

נרעדת בי.

וכמה יפה יכולת לומר על החיבור לציטוט של חנוך לווין.

זו התהייהרות לכתוב משהו, עם ציטוט שלו

העפר והאפר, הוא אשר מחבר אלינו את כל האותיות בעולם.

איזו נדיבות מבט יש לך

איזו אצילות אישונים יש בך.

תודה, אינסוף גון, שיטוטית.

תודה.

צטט: Blue... 2011-05-29 19:25:29

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-05-18 10:29:12

צטט: Blue... 2011-05-12 20:08:27

כשאני מביט על מילותייך
אני רואה תקוות מנופצות
בהיכל השקט שאת יוצרת משתיקות מאולצות
וכששפתייך לוחשות תפילה, עוצרים שרפים לאלתר
ומביטים בפלא הטבע
כנטע זר

 

'הגשם השחור טורד, טורד.

שכב הגן פרקדן ויקשב -

איך רגשו אילנות !

ליד חלון פתוח נעמוד,

מאחורי גבינו שותקים הדברים.

איך רגשו האילנות.'

 

בלו,

ונדמה כי בכל פעם מחדש

אני כותבת לך,

על המסירות הזו, בה אתה מגיע לכאן.

וכמה היא נרעדת אליי.

השיר שלך בתגובתך -

הוא תפארת לדף הזה.

הנה כך נחקק חלון פתוח

ומאחור - שותקים כל הדברים כולם.

תודה לך, ידידי

על המאור שמגיע איתך

ובך.

 

התודה היא לך :)

לו היו לי מילים הייתי יכולה לספר לך

כמה הביקור שלך כאן

מרעיד את רטטי האוויר לנשימה צלולה.

כך, לשוב לפה

ב'פתאום' שכזה,

רק כדי לקרוא. לראות.

רק כדי לשוב.

אזי,

אינסוף הדי התודה, מאז ומעולם

כותבים קו אחר קו

את היותך, בלו.

תודה,

שוב.

עוד.

ואז - -

עוד.

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-05-18 10:29:12

צטט: Blue... 2011-05-12 20:08:27

כשאני מביט על מילותייך
אני רואה תקוות מנופצות
בהיכל השקט שאת יוצרת משתיקות מאולצות
וכששפתייך לוחשות תפילה, עוצרים שרפים לאלתר
ומביטים בפלא הטבע
כנטע זר

 

'הגשם השחור טורד, טורד.

שכב הגן פרקדן ויקשב -

איך רגשו אילנות !

ליד חלון פתוח נעמוד,

מאחורי גבינו שותקים הדברים.

איך רגשו האילנות.'

 

בלו,

ונדמה כי בכל פעם מחדש

אני כותבת לך,

על המסירות הזו, בה אתה מגיע לכאן.

וכמה היא נרעדת אליי.

השיר שלך בתגובתך -

הוא תפארת לדף הזה.

הנה כך נחקק חלון פתוח

ומאחור - שותקים כל הדברים כולם.

תודה לך, ידידי

על המאור שמגיע איתך

ובך.

התודה היא לך :)

צטט: קויוטי 2011-05-29 10:42:38

צמרמורת בגופי.

פעם ראשונה שמבקרת.

תמשיכי לכתוב יקירה.

 

 

"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.

וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.

וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בּעִיר.

וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד.

וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד.

וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.

 

וְעוֹד לֹא קַל לִנְשׁוֹם, וְעוֹד לֹא קַל

לַחְשׁוֹב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.

וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.

הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,

וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.

אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד".

 

 

 

יקירה,

אני ננשבת ממילותייך,

אלו שאצלך

אלו שאת כותבת אליי

אלו שבך.

ואת, את לבטח יודעת

כמה עוצמה מזוקקת

יש בזיכוך שאת, בפיקחון

בחשוף. ביושרה האמיתית.

אני לוגמת את הרוח המיטיבה שמגיעה איתך

והיא מספרת לי הדים קדומים בך -

הד תמצית של חכמה.

וההכלה, והרגישות, וההתבוננות -

גם הן מחברות אותיות

וממשיכות לרשום לי אותך

בקווים דקים של יופי.

זכיתי.

תודה שאת גם איתי, יקרה בי.

תודה שהגעת לכאן, וקראת

וכתבת אליי. כך.

והוד מרחף על פני המים,

ויהי אור.

תודה, יקירה. תודה.

צמרמורת בגופי.

פעם ראשונה שמבקרת.

תמשיכי לכתוב יקירה.

צטט: בןאור0 2011-05-26 19:13:51

בשכינה נמצאת בחיים ולא במתים. אין עולם הבא יש לבוא אל העולם.

תודה, בן אור.

תודה שהגעת לכאן, שקראת

שכתבת אליי את תגובתך המעניינת.

תודה - - -

צטט: bmby2 2011-05-23 13:06:28

כאחד האבלים נחת בדממה,

בחמת פתנים הנחת אח-זר

גוף קרב לקץ הימים,

בהבל פיך נשמת חיים.

בצעיף המסתורין הצעפת עיניים,

בכיסוי לבן, הסתרת פנייך,

ברדיד דק כיסית גופך

במעטה לבונה נכבה/נחבא עורך,

בשמי רום ברעם ענן,

מסתתר הסוד הגדול והנעלם,

בשכינתו שם, במקום מושבו,

והיכן הוא כשנקרא בשמו.?!

היסתר איש.?

'אמר שאיננו יודע לשאול:

גם הפעם, אבי, גם הפעם

את נפשי, שחזרה מעמקי השאול,

מלטה מעברה וזעם.

כי קטנו המילים מהביע השאול

כי למות אין ניב-שפתים,

ואני שאינני יודע לשאול

כבד-פה אנוכי שבעתים. 

....

ועל-כן לא דרשתי נקם ושלם,

ולא אח לי ולא מלאך לי -

והגעתי אליך בודד ושלם-

ואתה אם תוכל, פתח-לי'

כך אומר הבן שאינו יודע לשאול, לאלוהיו.

במבי, 

ברוכה אני בשובך.

השיר שכתבת כאן,

הביא בי מיד את הרצון למחוק את כל מילותיי

ולהניחו במקומם.

אני תמיד הייתי ותמיד אהיה מרותקת

מהקלות ומהיופי שחיבורי אותיותיך יוצרים בך.

העומק והמרחב של שירך, הם אינסוף

במשרעת גוניו.

ומבטך - רגיש, דק, ומרגיש פרטים ושלם כאחד.

תודה שהגעת עד אליי, שוב,

באצילות השקטה הזו, בנדיבות הלב

וזכיתי במילותיך. 

תודה, ידידי. תודה.

כאחד האבלים נחת בדממה,

בחמת פתנים הנחת אח-זר

גוף קרב לקץ הימים,

בהבל פיך נשמת חיים.

בצעיף המסתורין הצעפת עיניים,

בכיסוי לבן, הסתרת פנייך,

ברדיד דק כיסית גופך

במעטה לבונה נכבה/נחבא עורך,

בשמי רום ברעם ענן,

מסתתר הסוד הגדול והנעלם,

בשכינתו שם, במקום מושבו,

והיכן הוא כשנקרא בשמו.?!

היסתר איש.?

צטט: fox angel 2011-05-20 16:02:07

השכינה אינה יכולה להתפורר, אך האפר הוא זה אשר הסיט את מבטך ממנה.

נשמתך הנצחית, אשר בה את חשה כעת מנותקת מגופך יודעת את הדרך לצאת לחופשי,

ועדיין להשאר בתוך הגוף הזה (להבדיל מגופך הזאת, שלשון הנקבה במילותיך הרעידה אותי בכאב).

ולך אני אומרת ולי אני אומרת, אלה שהלכו מרצונם נשחררם; נכבד את רצונם ובכך גם נשחרר

את נפשינו ובעיקר את נשמתנו...

 

'מחר, מחר, הצפורים הציפו

בצפצופן את שחר המתים

ואלה שנותרו לחיות הוסיפו

בעיר,בשוק, ברחוב ובבתים.

 

רק את תעית בין מצבות, כל קבר

אמר רק לך, כי אז ביום הדין

תעידי על הכל ולא מעבר

לעולם זה תתני חשבון ודין.

 

אבל הכל נדם. וגם מתייך

אינם רוצים לשמוע את קולך,

נסין לישון, תנוחי בינתיים,

תנוחי בשלום על גורלך.'

 

אהובה,

ואני, שיודעת עד כמה קשה הזמן בך ואיתך

נרעדתי לראותך כאן.

לעיתים, אי אפשר להמשיך ולהעניק,

ואת, את לא יכולה לכך.

בבקשה, לעיתים הזמן מבקש מאיתנו -

להיות ל-עצמינו.

אני שלך, את יודעת,

בשתיקה ובדממה, מעבר למילים.

בבקשה, 

לימדי להעניק ל-עצמך, מגיע לך,

את ראויה.

העולם ישקוט עוד רגע, וימחל ברכות ובאהבה

אם לא תביאי את כוליותך, לכל אחד.

בבקשה,

שמרי כוחותייך, עוצמתך, 

שמרי אותך.

השחרור, הוא למידה, אהובה,

אני מנסה ללמוד.

לא בשבילי. 

אלא, כדי שההולכים, יהיה בהם בטוב.

המילים שלך, כמו תמיד, כמו בכל פעם מחדש

מנשיבות בי פעימה

הצלילות, הטוהר של מבטך

הם לי - השראה, שיעור גדול

תיקון.

אני אוהבת אותך - - -

תודה, אהובה.

 

 

 

צטט: פרומיתאוס 2011-05-20 15:04:04

האם לא כאן התממשה גופך ברוחך והיו לאח(ד(ת))? קראתי ונפעמתי

בארץ אהבתי האביונה

אפילו הירח בשמים

עומד כעני בפתח

כסוף ורהוי וחוור.

ועבים קרועות ובלויות

באות מכנף השמים,

חופזות חסודות וצנועות

לכסות חרפתו הדלה.

פרומיתיאוס,

הנה אתה כאן.

כשאתה כאן, המילים שנכתבו - נרעדות, האוויר הופך להיות

שקט עד למאוד.

תודה שאתה עדיין.

וכבר הבנתי שעם 'גופי' שכאן,

כל אחד ואחת ראו אחרת.

על ההתפעמות - תודה אני לך.

על הקריאה, הכתיבה שלך,

התודה נכתבת אליך במימדים אחרים.

תודה, פרומ'

שתי התגובות האחרונות,

נתנו בידי את הסיבה הטובה

לתקן טעות של היסח הפה -

מאה השנים הם להולדתה של לאה גולדברג.

הנה שניים מתוך החגיגה היפה הזו -

לאלה שעם הכל הזאת

אינם נשכחים - - -

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1228143.html

http://musaf-shabbat.com/2011/05/14/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%A6%D7%AA%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%96%D7%93%D7%A7%D7%9F-%D7%92%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7%D7%99/

השכינה אינה יכולה להתפורר, אך האפר הוא זה אשר הסיט את מבטך ממנה.

נשמתך הנצחית, אשר בה את חשה כעת מנותקת מגופך יודעת את הדרך לצאת לחופשי,

ועדיין להשאר בתוך הגוף הזה (להבדיל מגופך הזאת, שלשון הנקבה במילותיך הרעידה אותי בכאב).

ולך אני אומרת ולי אני אומרת, אלה שהלכו מרצונם נשחררם; נכבד את רצונם ובכך גם נשחרר

את נפשינו ובעיקר את נשמתנו...

'עם השנים הולכים ומתרבים

האסורים

על המילים.

עם השנים הולכים ומתרבים

האסורים

על רגשות.

עם השנים

קשה מיום ליום

חובת

התבונה השותקת

והרחמים

אינם חלים

על הנדונים לאלם.'

עברתי, ושוב, ועוד,

ושוב,

נראה לי כי לא דילגתי, חלילה,

ולא עשיתי עוד טעות איומה,

בעברי על פני מילה נשכחת

או מבט יפה שהענקתם אליי.

תודה, ושוב

ועוד.

צטט: (ה)מיתולוגית. 2011-05-18 13:37:02

קצרה נשימתי.

עוד מעט. -  - -

קללה נמרצת זו שבה קוללתי

שהתמימים קוראים לה אהבה -

הה, לו תדע מה בעיני שפלתי

איך מתבזה נפשי במכאובה.

איני רוצה כל לילה בחלום

לראות אותך, איני רוצה לרעוד

בהפתח דלתי. איני רוצה

לחשוב עליך כל שעות היום.

חומה בצורה. הדרך חסומה.

ופחד החרפה מצר כל צעד

ואגרופי מכים על החומה.

לא, לא אבוש, כי בכל דמויות-היקר

בך בחרתי, ומכל תפארת

הקסים אותי היופי הענו.

ועד בלי די יפית בעיני.

מחלומות-השוא העקרים

שעת יקיצה אותי יום-יום מוֹבלת

אל חוף-אכזב, אל בוקר-אין-תוחלת

אל מעיני-הדעת המרים.

הה, אם-כל-חי, את ארורה, חוה,

עץ החיים נועד לאהבה

ואת הרעלת אותו בפרי הדעת?

שעות צרופות גם רגעים קטנים

היו בינינו, רֵעַ חרישי,

עוד יום הלך ושוב תוהה נפשי

על החולף באלם אין-אונים.

אכן, לא קם בי רוח לעצור

השמש בגבעון, למעני

באילון ירח לא עמד.

מהיר-חופז עבר עלי זמני.

מה ישאר? מילים, מילים כאפר

מאש הזאת שבה לבי אכל,

מחרפתי, מכל אשרי הדל

רק אותות החתומות בספר.

מי יאמין בהעלם הגל

בעוצמתו אשר אינה חוזרת -

לו גם נותר בכסות-חולות חורת

סימן של מגעו, רפה וקל?

פלטה אהבתי את אל מוגיה,

ודיגים שנזדמנו בחוף

אספו אותם וישאום הרחק.

וזר משתעמם בהם נוגע,

ובעולם חופז ובן-חלוף

הזמן בהם כילד ישחק.

אהבתה של תרזה דמון

סונטה

כליל השלמות, שיר זהב.

לכי מכאן. לכי.

צטט: lemira 2011-05-18 01:11:14

כמו קוינטה בירידה.................שעליה ממנה אפשרית רק למלאכים................

'למי שאינו מאמין

קשה לחיות השנה -

השדות מבקשים ברכה

הים מבקש אמונה

ואתה אינך מבקש דבר.

לבי ישן את שנתו

ואני ישנה.

חלומי כבד-שתיקה

ומתַי מהלכים בשנתי

כבתוך מצודה עתיקה.

איך אתעורר משנתי

ואין בלבי אמונה

ואתה אינך מבקש דבר?'

למירה, יקירה -

כבמתוך מצודה עתיקה, 

הגעת אליי. תודה שבאת לכאן, יקירה.

שקראת. שכתבת.

את הצלילים אני שומעת ממילותייך.

את הברכה.

ואדוות כנפיים של מעוף מנשבת -

כי את.

תודה, יקירה,

תודה ששוב.

צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-05-17 22:14:29

ושוב באתי........................

'עם הלילה הזה ועם כל שתיקותיו

עם הלילה הזה -

עם שלושה כוכבים

שאבדו בין עצים

עם הרוח הזאת.

עם הרוח הזאת

שעמדה להקשיב

ללילה הזה -

עם הלילה הזה

ושלושה כוכבים

והרוח הזאת.'

ואיך ידעת לבוא שוב?

ושוב לנשוב את הלילה הזה.

ובצמרותייך שלושה כוכבים, וקשוב

ורוח.

איך ידעת לבוא שוב?

להיות בי מאלה הבאים ולא הולכים

מאלה השבים.

איך ידעת לבוא ל'גופי'

שתראה שישנם אנשים שיודעים

לבוא ולשוב

ולא ללכת ולהיעלם.

איך ידעת לבוא שוב?

ושוב לנשוב את הלילה הזה

ובצמרותייך שלושה כוכבים, וקשוב

ורוח - אַתְּ.

היותי לך -תודה.

צטט: גאליס 2011-05-17 11:53:48

כואב לקרוא.

כל השיר מוביל לסיום אחד מצער - השכינה שהתפוררה או עזבה כשכל זה קרה. יש מקומות שכוחים ממנה, חשוכים, חלקם בתוכנו. אני לא יודעת אם נכתב בהשראת יום השואה או יום הזיכרון....

שלא נדע עוד כאלו.

בברכת בוקר טוב ומואר.

'שלושה ימים מחוץ לתחום. מעבר

להרגלים, בקצה גבולות הדעת,

בפרברים יפים שלמציאות.

שלושה ימים אשר אינם כפופים

לחוק נושן: חלום ויקיצה,

משל ונמשלו, סגור השער,

השלכתי את מפתח החולין

אל המצולה. אך הוא חוזר אלי -

עקש כמו טבעת.'

גאליס,

פגישה עם מילותייך,

היא נחל מפכה.

נביעה קשובה של מיטיבות. של מיטָביוּת.

כך נראה לעיניי, היות האדם בצלם אלוהיו -

כמוך.

הילכתי אלייך, וקראתי אותך

והנשבת אליי סיפור ותום ונעימות

השכל וחכמה.

כך נראה לעיניי, היות האדם להיותו -

כמוך.

תודה, גאליס, תודה.

צטט: rebekart 2011-05-17 11:45:48

אור יהל..מרגשת אהובה את

'למדני, אלהי, ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,

על החרות הזאת : לראות, לחוש, לנשם,

לדעת, ליחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל.

לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום.

לבל יהיה עלי יומי הרגל.'

יהל-ה את בי.

אהובה,

במאור ציורייך אני יודעת בריאה

ובראשית.

לא את המילה -

את שבעת הימים ב-אמת.

ואת השבת.

ואת הקדושה.

כי את.

יודעת אני שיו-דעת את,

שליחותך.

ועושה את אותה.

אני רק מתבוננת בך

וה-שפה כותבת את עצמה,

ברקיע העליון מכולם.

זו את שמלמדת אותי את דממת השירה.

אני להיות לך תודה, רבקה. יהל-ה את בי.

צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-05-17 03:39:56

צ.ל.

ואני באתי

'קר לי מאוד. הנוף לרגלי

כאדרת קרועה, ביד עיפה

אני רושמת

שורה אחרונה של שיר.

כבר במאה השמינית

על שפת הנהר הצהֹב

ישב משורר שידע

את מלות הסיום.'

תודה, אהובה.

צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2011-05-17 03:39:07

"היא הייתה יהודית וקצת אחַרית
בעוּטת טפל שכוּח-אלוה
ושיירים של סתמיות דוֻויָת דעת"

יקירתי,

ואני באתי ומלאכתי קלה.

את הפנינים שלית  לכבודי ממעמקים

ואני האתי לחסות בהוד תפארת המילה הכתובה.

לעתים נדירות אני נחשפת לשלל של רהיטות וטוהר המוגש לי על טס משכר

בגופי הייתה כוונה ברורה של נשמת שמאן ומשורר.

 

-------

עוד אשוב ואקרא בצאת הכוכבים

 

'ואם אני אשכח את התפילה?

ואם יבקע בשער הראשון

בכי חנוקים מדלת נעולה?

לא, לא, מוטב לא לנסות לישון.

אינני יכולה, אינני יכולה -

 

ואם יהיו החלונות פתוחים

ואל היום תפרוץ האפילה

מתוך החדרים החשוכים?

ואם אני אשכח את התפילה?

 

תמיד, תמיד הדרך מובילה

אל המקום ההוא. תמיד, תמיד.

אבל היה כשוף, היתה מילה -

שפתי אינן זוכרות את התפילה'

 

נצנוץ דרכי,

בצמרותייך, יכולה אני לשהות, לרגע.

את מעניקה אליי רוב הוד. וחסד מרומים.

כך את.

בצמרותייך, יכולה אני הבט

וראוּת הדרך, להקשיב ללחשה.

בצמרותייך, יכולה אני להבין את הטָל

כמה שקוף הוא. ורך. וחכם.

בצמרות היותך, ניצוץ הגילוי

קיבל כנור ותו, עשה ניגון.

בצמרותייך, אין קלקול.

כך את.

 

(<כי את.

אספר רק לך -

כי לעולם אין דעתי נמזגת לאחר שאני כותבת.

ורק,

רק אם אני אוהבת,

רק מילה אחת

אני מרגישה מבורכת.

אבל את,

עם מבטך האציל,

עם אישוני ליבך, בהם השכינה מוארת

ידעת ב-דיוק את המילה האחת.

כך את.

בצמרותייך השכינה מוארת>)

 

את באה, השמיים והארץ וכוליותם

נוגעים איתך.

כך את.

בורכתי בך, תמיד, תמיד.

בורך בך היקום והרגע

התודה שבי, לך ושלך היא, נצנוץ דרכי.

צטט: 77777777 2011-05-16 22:53:13

גוף ונפש בתווך

'ובדרך אמר לו השיח:

קומתך שחה מאוד,

איך תגיע - אמר לו השיח -

איך תגיע הלוך ומָעוד ?'

(<משירי הבן האובד>)

שבעתיים,

לך לכתוב.

פשוט כך. שב לכתוב.

(<לעיתים אתה נראה אליי

כבן האובד ושירתו>)

אתה יודע עשוֹת המילים

הן נושמות תחתיך, עליך, צדדיך

הן נושמות ל-ידך.

(<ל-עטים אתה נראה אליי

כבן האובד ושירתו>).

לך לכתוב אפונים מגידים

ומבט של מגדלי בבל

וקיכלי

ולתוך האותיות הבא נשימה

כי גם השחק ל-ידך קסת הדיו.

תודה, שבעתיים.

צטט: מגית 2011-05-15 23:13:35

כמו הסנה שאינו אוכל, כמו עוף החול הגוף המתפורר והרוח הנצחית

'צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם,

הדשא מבהיק לרגליו בטל-הערב,

צפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:

-התזכֹּר מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה 

הדרך?'

מגית, יקירה,

מה שלומך?

האם מיטיב הזמן אלייך ואיתך?

וכל כך נרגשתי לראות אותך כאן.

תודה שהגעת, והלא תשומת ליבך

היא ב-דיוק קו האופק המחבק.

אני חסרה את כתיבתך, יקירה -

היה בה בלוז נדיר, צרוד - אבל כל כך בהיר

הייתה בה אנושיות המנשבת את אהבת האדם-ה,

וידיעה קדמונית, בראשיתית.

תודה, מגית. תודה.

צטט: הלנה היפה 2011-05-15 17:44:15

הלנה יקרה, ראשית, הדימויים שלך מהלכים עלי קסם כל כך רב שהמלים נעתקות מהמקלדת שלי. החזרת אותי להוד קדומים אבל לא רק אלא גם אל תורת המרתף החכמה כל כך של יונג. יש בכתיבה שלך כל כך הרבה אוצרות שנקבצו מכל התרבויות ושקעו אל מעמקי התודעה האנושית ואת תהומות הנפש. בתחילה חשבתי לבודד מספר דימויים ולציין אותם כנפלאים אבל אז הצטרפו עוד ועוד דימויים מרהיבים ולכן ויתרתי. תודה לך הלנה על הכתיבה העמוקה שלך הנובעת מתוך נפש נדירה ורגישה אשר מרפרפת בעדינות בתודה ובנפש של הקורא(ת) תודה גדולה לך הלנה ו* לאה

בערוב יומי 

'תלתלי ראשי מכסיפים באור הלבנה.

בענפי העץ ממולי גוזלים נמים.

חלוני אקרע, האקרא: בואי, יונה!

אך הלילה שלח אלי ינשופים חכמים'

(<לאה גולדברג>)

הלנתי, לאתי שלי

'אני כותב לקורא האחד. לזה שמבין'.

וכל מילה שכתבתי אלייך, בדם הדממה

שלך היא.

בך.

בערוב יומי, מבטך.

כתיבתך שלך.

ציורייך.

ופתאום, בלב המבול,

אין צריחה ליונה

הינשוף החכם שאת, פורש תבונה

ואישונים של מרום הארץ.

וכשקוראים אותך,

אור הלבנה, נראה קרוב כל כך

והוא מאור גדול לאפילת האבלוּת.

ונשמה המילה ופעמה, דרך אצבעותייך

והכירה והוקירה לך תודה.

נעתקה הנשימה אלייך, ומצאה בית.

אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה -

צריך יהא בו קסם וקסום

פלאי ומופלא

מרהיב ומרטיט

הוד

ואצילות

כדי יראה זאת כך, ב-סתם.

והנדיבות, והנתינה - - והצניעות

ינשוף חכם, שלח אליי אלוהים

לומר בי שלֵם ושלומות.

הזהוב והכסוף נערגו בתוך שירתך

מנעד של אינסוף גונים

אפילו התפילה קיבלה שם

בקול שירייך.

מתפוררת ההבלוּת של המסיכה בקצות כפות ידייך

בערוב יומי,

נשלח אליי שמך, בינות הליל

ומבט שכוליותי רוח מרחף על פני המים.

תודה, לאתי.

אני להיות לך תודה.

קצרה נשימתי.

עוד מעט. -  - -

צטט: CHIVIBAR 2011-05-15 11:16:08

מעולם לא נפגשתי עם מילים כדוגמתן..... כמו מעולם אחר... קדמוני..... תודה על השיתוף....

'תן לי להיות אלמת כאילן,

אשר נגדע ושוב צמחו בדיו,

ובאמירתו הצפרים כלן

אומרות שבחי-שמים בלעדיו'

צ'יביבר,

(<ועוד הדיון אצלך, חד -

קראתי את תשובותיך

חלוקים אנחנו.

זה ב-סדר.

עדיין ישנם דברים שמותר>)

תודה שהגעת עד אליי,

למרות ועל אף המדען.

תודה שקראת, שכך כתבת

שיכול היה בך לכתוב כך.

אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה,

ומבטך נשא אליי טוּב.

תודה, צ'יביבר, תודה.

צטט: bfou 2011-05-14 22:36:48

טוב.

'אשא לשמים קרים תפילה דלה,

אפיל תחנוני אימה מול הדממה:

שמים, בקשו רחמים על מילה שגמלה,

אַל יהי השיר לשממה.'

ביפוריו,

וכבר שוחחנו, בדיון נוקב,

אצלך,

ובטוב שהיה הדיון נוקב.

וחבל שהיה הדיון נוקב,

כי כעת,

מתקשה אני לכתוב אליך

שמה אהיה מליצית לעיניך

שתובך ב-שבילי.

ובכל הזאת,

יקר בי ה-טוב שלך

ואיתך.

ושיריך - אף פעם לא יהיו לשממה.

תודה, ביפוריו.

צטט: שקט על עקב גבוה 2011-05-14 21:25:22

בזבוז, האין הוא חוסר מיצוי של הרגע לכדי תמצית חיים מספקת? ראיתי בגופי גוף. גוף בו שוכנת שכינה שמקורה הזוי, פנימי, פורצת מן הקרביים ועוזבת כשהחומר המשווע לשיח שאינו של חרשים, עוזב. וגם כאן אני פוסעת בזהירות על אדמת קודש.

'הנה בטבור השמים עומד ההד,

כענן כבד עקר ללא מטר.

עומד ואיננו חוזר אל קולי הבודד,

אל קולי האובד, המיֻתם, המיֻתר.'

יקירה שבי,

רק לראות אותך כאן - - -

הד.

(<ושיירי, עדיין אוהבים מכל,

את היותו של ה-הד>)

השוקט שאת, שהוענק לך יד יושב הכרובים

חד, בהיר, נוקב, טבור השמיים.

לשם, עולה השוועה, ושם -

הוענק היותך הֶיוֹת קשובה.

בורכתי בך,

תמצית ה-גשמ את לי.

תודה, יקירה שבי. תודה.

צטט: מיסיס H 2011-05-14 17:53:02

כל כך מוחשית האווירה בשיר ואת מפוררת את אווירת החוֹל המדברית הזו לאוסף דימויים נהדר. "אווירה אלוהית" הייתי אומרת. כזו, מלאת הוד קדומים וקדושה. כמעט כמו מעמד הר סיני. מאד מצא חן בעיניי.

'כדמעות בין ריסים תלויים עוד

כוכבי טרם-שחר על עב נסערת.

משברי הלילה שכבו

בישימון הים החוור.

שחף ראשון כי ימריא,

בסכין של כסף

תבצע קרן-אור

את המים.

ואנחנו נכרַע על החוף

משקיעים ברכינו

בחול רטֹב ומלוח.

על ראשינו שמים קרועים

ששרדו מן הסער

עד ישלַם היום.'

מיסיס,

וכבר הרגשתי שחדלו פתיעוֹת מן היָם

הגעת אליי חרישית ולואטת.

ואת כוליות העולם, הנחת במילותייך

כמו היו גרגרי זהוֹב ששרדו מן הסער.

והרגשתי כורעת לחוף שירתך

לאור ולמים של היותך

ושוב הרגשתי שלֵם היום.

את קול הדממה ההיא,

בהֹר ההר

איני יכולה לעולם לשכוח

כשאני קוראת אותך, בכתובייך שלך.

תודה,

נהדרה את.

ושירתך לי, זו המזוקקת

נשימת סוכת שמיים.

תודה, מיסיס.

צטט: א ח א ב 2011-05-14 13:21:38

שיר נהדר. הכתיבה בלשון נקבה מחדדת מאד.

'עוד ימים אחדים, עוד מעט

אילנות חשופים יעמֹדוּ

ככלי זמר עתיקים ואלמים

יפי-מיתרים'

אח-אב,

כשהתבוננתי לראשונה בסיפוריך

בצילומיך

הרגשתי שאני יודעת מהו מאור-פנים.

וטוּב שופע.

נעמדתי בתוך סיפוריך

צילומיך

וכמו טיפות הגשם הברוכות

טבעות, טבעות

הוקפתי בנועם.

תודה, אחאב,

תודה שהגעת לכאן

וקראת, וכתבת -

טבעות טבעות,

בכל פעם מחדש

מאור פנים וטוּב שופע.

צטט: shabat shalom 2011-05-14 12:27:15

אני לא יודע אם זה הניגוד בין זרם המילים לדקירותיהם. או שמא ניגוד בין שיר לבין מאזן חשבון החיים של עצמינו. ברור לי שהשורה האחרונה היא הניגוד בין העובדה לבין משאת הנפש שנתפוררה

'עמוק בתוך הראי הוא חי -

הֶמשך פני, הֶמשך ספרי,

עמוק בשטח המלוטש,

באור שקרינתו אחרת

נלוה אליו פרוש חדש.'

שבת שלום, ידידי

ושמחה שוקטת פיכתה בי,

לחברותך.

המבט החכם שאתה

הוא אור שקרינתו אחרת,

מלוטש.

תמיד, אתה מכחל את המילים

והניגודים

בראי העמוק של אישוניך -

מבע הצליל, התו, הקו -

שאין בו עכירות. שיבוש,

ותמיד הוא חג.

תודה, ידידי. תודה.

צטט: צבע השרב 2011-05-14 01:44:45

הקול, מתפורר אחרון

הוא נשאר על מנת לטהר...

ואת, את כותבת בעט עננים על דף שמים

מחבקת אותך המון-המון קרוב

אהובה בי, עד -

רואה הכל את.

כמה קשה היותך

באותו צו ודִבֵּר.

להיות נרעדת עת תדרי הקול

קוראים לך ראוֹת.

ולהמשיך להעניק

אינסוף.

אינזמן.

אינמקום.

רואה ה-הכל את.

ואת,

מי שומר עלייך?

שהלא בגן הטבע שאת

אנשים מסתובבים

ולא נעצרים לרגע, להיות קשובים

לשמש שמבכירה מתים.

ואת הזיכוך השלם כל

שבך

מי מגיע ולוטף.

אינך יודעת - טוּב וחמלה,

הם - את. היותך.

(<אז,

אני אל החיבוק שלך

נאספת

קרובה קרובה

ולרגע פלאי אחד,

נצחי,

אני שומעת הגדת יה>)

ובורא יקום והיכל

משרטט אותך דק, שקוף כל

שם,

אני הלך במ-דבר

שם -

אני להיות

לך

תודה.

צטט: צבע השרב 2011-05-14 01:44:45

הקול, מתפורר אחרון

הוא נשאר על מנת לטהר...

ואת, את כותבת בעט עננים על דף שמים

מחבקת אותך המון-המון קרוב

 

'איכה תוכל צפור יחידה

לשאת את כל השמים

על כנפים

רפות

מעל לשממה?

הם גדולים וכחולים,

מטלים על כנפיה

והם עומדים בכוח מזמורה.'

והיו המלאכים קרבים אצל האל,

ושאלוהו

עולם זה אשר בראת,

תוגה ועצבון וקדרות

מי רואה.

ושתק האל.

והמשיכו ושאלוהו,

עולם זה אשר בראת,

מי ישא בדממה בשורתו

בצניעות אשר ביקשת

ושתק האל.

והמשיכו ושאלוהו

עולם זה אשר בראת,

מי ימשיך לבוראו

התבונן האל במלאכיו

ושתק.

ופרשיו כפותיו -

ולחש תפילתו -

והלחש הזה -

הוא את.

 

 

צטט: אנימל אינסטינקט 2011-05-13 22:03:13

אצלך אני חווה דיסוננס תמידי בין העונג בקריאת מילותייך ובין הכאב הניבט,לא אחת, בינות המילים.כך או כך, זה דיסוננס בתוך שלם אחד וזה ב-דיוק מה שהופך את הכל למיו-חד אף יותר. אוהבת אותך.

'אני מוטלת כאבן בין הרכסים הללו,

בתוך קוץ ודרדר,

מול הדרך הגולשת העירה.

תבוא רוח המברכת על הכל

ללטף צמרות אורן

ואבנים אלמות.'

נאוות דרכי,

ואת היא היכולה לדעת,

שהפרדוקסים רוקמים את היקום להיותו.

אדם, מתוך עיניו שלו הוא רואה,

וכשאני יודעת שמבטך היה כאן -

אני יודעת ששמי מרום,

הם הרוח המברכת על הכל -

את.

ואת שבה אליי, כבר שנים ארוכות

ולא מתייגעת. לא מתייאשת.

ונושאת בי, כמו מעולם

בשורת כיפת שמיים

ורוח מברכת על הכל.

את.

תודת כל, יקירה.

צטט: מ.י.כ.ל. 2011-05-13 21:23:30

שיח, שתיקה וכוונה גדולה, וכמה נורא שעזבה אותה השכינה, את גו-פי, גופי וגופך. ובמיוחד נגעה בי "סתמיות דוֻויָת דעת".

'להצמיח קוצים עד בלי די,

לנענע אבנים מתות

כתינוקות בעריסה לפני שנתם.

לשתוק זכרונות נושנים,

עוד אחד, עוד שנים עוד שלושה...'

יקרה,

כך כותבת לאה גולדברג, על ביקור בירושלים.

כך אני מרגישה כשאת באה אליי.

(<זוכרת את אשר כתבתי לך, שם?

זה כך.

עד>)

כי את ירושלים - לי

ובך

כשאת מגיעה, ננשב סוד עתיק

תבונה מחורצת באבן

ונצח של נעלוּת.

ננשב ממך מקום לתפילה

ומרחב של שִקוּף

ועם העומקים שאיתך

אפשר, אפילו

להבחין

איך נפתח הרקיע

מדרגה אחר מדרגה.

כי את.

תודה, יקירה.

צטט: גרייס ל 2011-05-13 20:05:03

קסום,,

'שבעתים נמות בלילה,

שבעתים נקום ביום,

שבעתים תשוב אלינו

המציאות בחזון האיום.

ונמשך כאל אבן שואבת

הבשר אל אשרו הנורא -

בליל עלטה דואבת

שלהבת שחורה'

יקרה,

אפשר להבין למה את לא כותבת?

כן, אני רואה אותך קוראת

אני מלקטת את מילותייך בתגובותייך

כמו רות, כמו בעלת-תשובה.

אפשר להבין למה את לא כותבת?

כן. אולי אפשר להבין

אבל כל כך קשה בי לסלוח על כך.

אינך יודעת שמי שנחן בסגולת הכתיבה

חייב לכתוב.

לא כי חובה או התחייבות

אלא כי הוטל בו צו. אינך יודעת?

עזבי פה, 'קסום'

(<זה לא, את יודעת>)

סיגרי את עצמך מתמיהה ותהייה

ושבי. התבונני בכף ידך,

ובמעשה ידייך - כתבי.

שבי לכתוב, יקירה.

שבי לכתוב.

וכשאת כאן, - - - 

הפעימה שבי - חסרה.

והיא גם חסרת דעת,

להודות לך לכל אות.

תודה, יקרה. תודה.

צטט: נקודתית 2011-05-13 18:35:23

כמה פעמים קראתי. בין כל הגיהנומות והאבנים אפשר לקרוא את השתיקה ולשמוע את הרוח. מילים שאפשר להרגיש, אישה שאפשר לצייר, פסיפס שמתבקש להרכיב. וחשבתי, משום מה, על מסירות ועל יופי. בגלל היכולת הזו שלה, לראות את מה שלא ברור מאליו בקיים. נהדר. קסום.

'יום בו יקום בינינו כחומה

כל עלבון קטן אשר שִתקנו,

כל רגש מר אשר בלב חנקנו

פגיעות אשר נשאנו בדממה,

וכל מבט משפל יהיה אשמה,

וחלומות רעים בהם נצרבנו,

ואהבות זרות אשר אהבנו -

דרדר וקוץ כל שעל אדמה,

ביום בו נעמוד זרה מול זר

גזולי-עתיד ונבגדי-עבר -

איך תצמד עיננו הנואשת

אל כל אשר ידענו משכבר !

ואל היום בשלל צבעי הקשת

נושיט היד ולא נמצא דבר'.

אהובה,

(<כאן אני מותרת בהרגשתי לך>)

לדעת שבאת לכאן וקראת -

די בי בכך.

את, שיודעת את הכתיבה

את צפונותיה ורזיה, עד קצות,

את,

שיודעת לזכך כל מילה, וחיבורה

עד ראוֹת

את,

שקשת הרקיע ניתנה בתוכך

כהבטחה

של קסת

די בי בכך שבאת עד אליי

וקראת.

פעורה, מהדהדות בך המילים -

את מלמדת אותי ענווה

את הלא מובן מאליו -

זו את שמביאה - איתך.

ובאותיותייך הקסום כבר שוכן מזמן,

לא ידעת?

והיכל מבטך שאליי -

כדי ששוב ושוב אדע

הרכנת הלב אלייך

ואיתך.

תודה, אהובה. תודה.

צטט: ...אירית... 2011-05-13 17:25:02

מטיילת אצלך בין השורות.

השיר שלך מחלחל ומותיר סימן שאלה. גדול.
ומה עכשיו? אחרי כל הגופ שהתפורר?
הנפש הרי כל כך גדולה כאן כמו רוח...
תודה.

 

'הכוכבים יפים מאוד -

פעמונים קטנים על צוארי רקיע.

הכוכבים יפים מאוד

גם הלילה.'

 

כשאת מטיילת אצלי,

הכוכבים יפים מאוד.

גם הלילה.

עוד.

כשאת מטיילת זה כמו שאת מאיירת

מעניקה גון ורוך

והתבונה הזו, והחדות

והרגישות לדעת -

לתת קווי מיתאר להלמות הלב.

(<כשאת מטיילת אצלי,

בכל שנמצא כאן, גם ב-צו,

הכוכבים יפים מאוד.

גם הלילה.

עדיין>)

וכי, כמה אנשים יכולים לטייל

ולהביא איתם צווארי רקיע, אירית?

רק אלה עם שאר-הרוח

זו, הגדולה. האחת.

רק את.

ואז,

כשאת מטיילת אצלי,

הכוכבים יפים מאוד.

גם הלילה.

כבר כעת.

ושוב.

תודה, אירית.

צטט: saskia 2011-05-13 17:04:07

אצלך, כמו בתוך תיבת אוצרות, קודם כל מסתנוורים מכל הנוצץ הזה ואחר כך אפשר לאט לאט להכנס לתוך תכנים. אני עדיין בשלב ה" הסתנוורות". יש משפט אחד שנשמע לי לא תואם את הטקסט: "גוּפי הייתה קדמונית וקצת בראשיתית" הכוונה בעיקר למילה " קצת " שהיא מעולם אחר כמו פלסטיק שמנסה להתחבר למתכת אצילה. תודה יקרה.

'גם לקטנים כמוני,

אחד מני רבבה,

גם לילדי העוני

על חוף האכזבה

הומה, הומה הנחל,

הומה באהבה'

כך שר גבעול הדשא לנחל.

שהרי תיבת האוצרות היא אצלך ואיתך, ססקאיה,

בשירי המסע שלך,

בטעמים, בריחות, במבט

באור ובצל

במארג הנוף והגוף

וההבנה.

במרקם השירה.

תודה שאת מגיעה לגבעולי

ומרווה אותו בחוף ובנחל.

תודה, יקירה.

צטט: נירית גלעד 2011-05-13 16:54:16

יפה

כי אני הנצן ואני הפרי,

אני עתידי ואני עברי

אני הגזע הערירי,

ואתה - זמני ושירי.

כך שר העץ לנחל.

הדהדו בי אלה המילים,

כי זה שכאן, אינו יפה, נירית,

אבל -

-כאן-

במילותייך, טמון וצפון האינזמן

והשיר.

תודה שהגעת לכאן.

תודה שקראת 

שכתבת אליי.

ובתוך נבונותך -

אני מהלכת. עוד.

תודה, נירית.

צטט: *ענת* 2011-05-13 13:16:46

קשה  לי המקום הזה , אם לאורך כל השיר היה חריץ קטנטן שדרכו האור יכל לעבור, השורה האחרונה, סגרה גם אותו.

'לאן ישא הזרם את פני הקטנים?

למה הוא קורע את עיני?

ביתי הרחק בחרשת ארנים,

עצובה אושת ארני'

כך שרה הילדה לנחל.

יקירה,

ורק הנדירים שבים

וחוזרים למקום בו קשה,

לאפילה המוחלטת, זו שסגרה את האור.

למקום בו אי אפשר לעבור עוד.

רק הנדירים שבים.

תודה שעל אף ולמרות

ובמיוחד

שבת.

ואני הרי ידעתי, נדירה את.

נחל ופנים.

תודה, ענת.

צטט: יודא אחד 2011-05-13 12:44:15

דווית דעת..? רחוקה מכך עשירת דעת.. את

'את האבן נשקתי בצנת חלומה,

כי אני המזמור והיא הדממה,

כי היא החידה ואני החד,

כי שנינו קורצנו מנצח אחד'

כך שר הנחל לאבן, יודע.

אדם מתוך עיניו שלו הוא רואה,

ומבטך טוב אליי,

טוב מידי, משיק קו אינזמן לנקודת מים,

לרגעים נראה לי כי זו רוח החומר שלו, של מבטך.

תודה -

כל.

צטט: מצב זמני 2011-05-13 07:57:51

היא היתה פשוט (אישה).

'הכל, הכל, אשר אהבנו פעם

חולף בתוך עיניך הלחות.

אל תסתכל בי כך, כי אין שום טעם

לזכור, מה שקוראים, הנשחות.

הנשכחות שאי אפשר לשכוח,

האבדות שאין מהן מפלט-'

מצב זמני,

(<ואני עדיין, שם, היכן שהגבת

ומילה אחת שלך, עשתה בי

רחף עצםות

ועוד.

ואיך הגעת לשם, תהיתי,

וככה - - -

שעשית לי מקום. וראית - - ->)

כמה מעטים האנשים

שיכולים לחפון תבונה,

בהידוק המילים

באידוק המבט

בתהודה של תיבת נגינה.

בתמצית של צלילוּת.

תודה על היופי שאת פורשת אליי.

תודה.

צטט: מולי. 2011-05-13 02:19:17

"מכופפת אצבעות ידיים ובכוונה גדולה" מציאות של בשר ודם וסופו כשהם עוזבים. הם, כוחות הטבע וגם השכינה שלעולם נקודת היש שבגופי תהיה חלק ממנה. גופי שמעפר באה ואל עפה תשוב לאחר שחרטה ותחרוט בכאן את מה שיש בה ושאינו מכאן.... בשליחותה של גופי אפילו שריכת שרוך הנעל היא מצוות אל.

'שמלתו הגסה ופניו הדלים מהביע

מעולם לא ראו את ההוד בנהרה הנצחית.

מצויר על תכלתו השטוחה של רקיע,

ילדותי כניגון מפוחית.

ואולי משום כך הוא שוכן לצדו של הפלא

בלי תמיהה, וכנפו הכבדה

בזהבה המחוק מתנוססת תמימה כמו שלט

על מלכות של עולם לא נודע.

ועוברות השנים על פניו בזהירות מבוישת

כנשים הרות.

ומעל לראשו מהבהבת הקשת,

וכבים לרגליו הנרות.'

אהובה,

והרגשתי כי אסור לי

לעמוד ליד מילותייך.

הדרת-כס צפונה בהן -

והיא נושבת ממך. היא בך.

כי את.

ב-דם-ממת הקדושה את כותבת

(<גם את ציורייך>)

אסור, אסור אפילו הבל פה,

להניח ליד מילותייך.

ו-'גופי' שהייתי לה כלי שרת,

יכולה הייתה לנוח במבטך

ולדעת שהבחנת בה וראית

ואישונייך היו טובים אליה.

טובים מידי.

ורק הסגולה הזו, שנחנת בה,

עדיין ועוד

מחייכת את האלוהים בחן וחסד

כשהוא מתבונן בבתו.

את.

תודת-היות בי, אלייך ואיתך.

צטט: רוקם 2011-05-13 01:10:49

ומבקשת שיח להסתתר בו וזה שיח הפה והלשון ושיח הלב וגם שיח השדה

'עד נצא אל הגן, והשחר הקדים,

ולבנו כרע וישתוק'

רוקם,

כמה ניסיתי שלא לאהוב את תגובתך,

כי זו יוהרה, נושקת לחטא היא

אך לדעת מרקם של מילה -

זהו נס, פלא, שחר מקדים.

תודה על חדות המבט

על בהירותו היפה

העמוקה. הגבוהה

הרגישה כל כך תודה.

תודה, רוקם.

צטט: *ענת* 2011-05-12 20:19:18

יום יום קצה חוט מחולל
חדש נברא עם תם הליל.
כוכבים נוצצים בשמיים
האדם מביט בהם נפעם
אף אחד לא יקח אותם מישם

 

'הולכים עבים, צועדת השירת

בדומיה זורחת ומקומרת.

נהיה שלוים. נהיה שלוים מאוד.

היום פנה. עינינו עצומות.'

 

ענת,

ואת הלא יודעת, 

לפרום החוטים עם רדת יום.

את התהליך של שנים ארוכות

בהם את הולכת לישון -

שקופה.

כדי לקום בבוקר, ולפקוח מבט

גם אל התודה.

הנה,

-כאן- התוודעתי אלייך בחוטייך.

תודה שהגעת אליי, יקרה,

ואיתך - היושר הפנימי הנקי כל כך

תודה.

צטט: Blue... 2011-05-12 20:08:27

כשאני מביט על מילותייך
אני רואה תקוות מנופצות
בהיכל השקט שאת יוצרת משתיקות מאולצות
וכששפתייך לוחשות תפילה, עוצרים שרפים לאלתר
ומביטים בפלא הטבע
כנטע זר

'הגשם השחור טורד, טורד.

שכב הגן פרקדן ויקשב -

איך רגשו אילנות !

ליד חלון פתוח נעמוד,

מאחורי גבינו שותקים הדברים.

איך רגשו האילנות.'

בלו,

ונדמה כי בכל פעם מחדש

אני כותבת לך,

על המסירות הזו, בה אתה מגיע לכאן.

וכמה היא נרעדת אליי.

השיר שלך בתגובתך -

הוא תפארת לדף הזה.

הנה כך נחקק חלון פתוח

ומאחור - שותקים כל הדברים כולם.

תודה לך, ידידי

על המאור שמגיע איתך

ובך.

צטט: ב ה י ר 2011-05-12 19:46:05

מרגישה כמו בני ישראל: "נעשה ונשמע" קודם כוכב אולי לא עזבה השכינה....

'חלון שלי - חלום וקרע.

עולם שמח ומחריד.

ושוב אני לך הערב

כמדרכה של עיר נכרית'

אהובה,

ומי כמוך שיודע, שלא הותרתי אבן על אבן

כשלמדתי את המילים האלו -

'נעשה ונשמע' - - -

כמה לא פשוט לנו כך.

האמונה התובענית הזו.

כמעט כקללה.

היית הראשונה שהגעת לכאן,

וכל כך מ-יד.

ואני הרגשתי, עכשיו אפשר להניח את האצבעות

על כר

בהיר הייתה. קראה. כתבה.

הגיעו מילותיי לאישוני ליבה, החכמים כל כך.

כי כך זה איתך, יקירה -

כשאת קרובה, 

לא צריך את ה-עוד.

אפשר לפעום שוקטת. בטוחה.

זו העוצמה שאת.

תודה, אהובה.

יש ריח פרי נרקב לאלה הימים,
כבדי דמעה ועטופי שלכת,
מאחורי עבים חולי-גשמים
קפאה בקור-יאוש היד המברכת.
ורוח מרעידה דלתות הזכרון,
פותחת וסוגרה את עזבונות התוהו,
ואל בתולי-הניר נמשך העפרון
לכתוב תפית-שכחה, שלא תביע מרגוע.

יש חלומות-דממה באלה הלילות,
סומים כולד-חיה נדון למאכלת,
ובבקרים על פצע חשכה
תולעת אור לחה זוחלת.
(<לאה גולדברג>)


יקריי,
ושוב הגעתם עד אליי.
וקראתם,
ולא פשוט כאן (אף פעם לא) -
ובכל הזאת,
הושטתם את מבטכם
והענקתם אליי את מילותיכן.
והן טובות.
מיטיבות
ונושמות כל כך.
תודתי פרושה אליכם -
לאותיותיה, אחת, ועוד
ומלקטת ב-שבילכם
המיית לב
אחת.
ושוב.

תודה, יקריי.


(<כל השירים שיצוטטו בתגובות
הם משיריה של לאה גולדברג
החודש - מאה שנים לפטירתה>)

כואב לקרוא.

כל השיר מוביל לסיום אחד מצער - השכינה שהתפוררה או עזבה כשכל זה קרה. יש מקומות שכוחים ממנה, חשוכים, חלקם בתוכנו. אני לא יודעת אם נכתב בהשראת יום השואה או יום הזיכרון....

שלא נדע עוד כאלו.

בברכת בוקר טוב ומואר.

צ.ל.

ואני באתי

"היא הייתה יהודית וקצת אחַרית
בעוּטת טפל שכוּח-אלוה
ושיירים של סתמיות דוֻויָת דעת"

יקירתי,

ואני באתי ומלאכתי קלה.

את הפנינים שלית  לכבודי ממעמקים

ואני האתי לחסות בהוד תפארת המילה הכתובה.

לעתים נדירות אני נחשפת לשלל של רהיטות וטוהר המוגש לי על טס משכר

בגופי הייתה כוונה ברורה של נשמת שמאן ומשורר.

-------

עוד אשוב ואקרא בצאת הכוכבים

הקול, מתפורר אחרון

הוא נשאר על מנת לטהר...

ואת, את כותבת בעט עננים על דף שמים

מחבקת אותך המון-המון קרוב

מטיילת אצלך בין השורות.

השיר שלך מחלחל ומותיר סימן שאלה. גדול.
ומה עכשיו? אחרי כל הגופ שהתפורר?
הנפש הרי כל כך גדולה כאן כמו רוח...
תודה.

קשה  לי המקום הזה , אם לאורך כל השיר היה חריץ קטנטן שדרכו האור יכל לעבור, השורה האחרונה, סגרה גם אותו.

יום יום קצה חוט מחולל
חדש נברא עם תם הליל.
כוכבים נוצצים בשמיים
האדם מביט בהם נפעם
אף אחד לא יקח אותם מישם

כשאני מביט על מילותייך
אני רואה תקוות מנופצות
בהיכל השקט שאת יוצרת משתיקות מאולצות
וכששפתייך לוחשות תפילה, עוצרים שרפים לאלתר
ומביטים בפלא הטבע
כנטע זר