טוב. ילד אחד גדול ואנוכי נסענו .וגם  חזרנו. לפי מראה הבית – במשך עשרה ימים האיש שלי נהנה מדממה ושקט. ואז... נחתנו, בן אחד גדול  ואנוכי. על הבוקר, המזוודות פעורות באמצע הבית, הכביסה נערמת בבית החרושת להסרת כתמים... וטלפון  מהמתווך המתאמץ, "תראי יש לי מִישֶׁהֵם שרוצים לראות את הבית היום בחמש אחרי הצהריים". "הי, חמוד", אני מגמגמת, "אולי אפשר בכל זאת מחר, רק הגעתי, עוד לא שתיתי קפה, והבית הפוך". אחרי הכול עשרה ימים גר כאן גבר בודד וחסר מנוח.. "לא" הוא עונה, " המִישֶׁהֵם, הם  ממש רוצים היום. ומוסיף, " תראי, חיכיתי איתם עשרה ימים, עד שתחזרי". טוב, אני נעתרת. "תביא אותם". והמרוץ מתחיל:

אוספת הכול, מקפלת, מטאטאה, מנגבת, מאבקת, מקרצפת, מצחצחת, מעמידה את הבקבוקים הריקים עמידת דום בשקית ודוחפת לבגאז'. מושיבה  את כל העיתונים בשקיות ענק בישיבה מזרחית מרגיעה בבגאז'  של האוטו של האיש שלי (בשלי כבר אין מקום). סוגרת היטב כל דלתות הארונות בחדרי הילדים, מתחנפת לבן אחד גדול  שיעשה כאילו החדר שלו יכול להיות מסודר – כשכול הדירה שלו עדיין ארוזה בקרטונים בחדרו, ובאמצע תרמיל עם השד יודע מה לא. גוזמת עלים צהובים מכומשים וסתם מכוערים בגינה, ספירת מלאי זריזה לציפורים לדגים ולחתולים. אוספת מרעין בישין מהדשא והמרפסת, מותחת את הערסל, שיחשבו שכאן רק חוגגים!!!   יהיה בסדר.

ואז החמוד מגיע עם  המישהֶם - גברת מקסימה עם עיניים ענקיות כחולות ומבט של מי שלא מאמינה שבאמת העולם נוצר למענה, בזרועותיה ילדון פעוט שזה עתה למד ללכת. או.קיי. מתחילים, המרפסת, הגינה, "אמא – חתול!!!" "כן" היא אומרת ומחבקת אותו היטב, "אחר כך תלטף אותו". ממשיכים, זה המטבח, זו פינת האוכל. כאן הסלון, כאן המרתף, וחדר המשפחה...  אני אומרת "בבקשה תרדי בזהירות" בכל זאת ילד בזרועותיה. , "אמא רוצה טלוויזיה", "כן, חמוד, תיכף.." היא מחבקת אותו, אלה השירותים, זה הממ"ד, בבקשה תעלי בזהירות במדרגות למפלס הבא. זו יחידת ההורים, "אמא מיטה, אני רוצה לשבת.." "לא חמוד", היא מהדקת את הילד אל גופה, "זה של הגיברת.. תיכף..." עולים לקומת הילדים, אני פותחת בזהירות את דלת החדר של בן אחד גדול, מתנצלת בחיוך אבל הילד מחלץ עצמו מהידיים האוהבות וכבר בודק האם זו המיטה אליה כמהה נפשו. עוברים לחדר של בן אחד גדול קצת פחות, הופ! הילד שרוע על מיטתו בני. כנראה שזו המיטה הנכונה...האם המקסימה מחייכת ואוספת אותו לחיקה ועולים לחדר העבודה. הופ, הילד משתרע על השטיח בודק ימינה בודק שמאלה, מטפס על הספה, גולש על הכורסה. כן, דווקא מתאים לו. יורדים לאט לאט במדרגות, "הבית נורא יפה" היא אומרת, "אני קצת חוששת מהמדרגות , אני אדבר עם בעלי",  "אמא, חתולה!"  "אולי לא", אני אומרת, "מוטב שלא ינסה ללטף את ג'ורג'ט".  נראה לי שבגילה המתקדם (20 שנה!), לא מתאים לה להימרט מאצבעות של ילדון מותש...הגברת כחולת העין הלכה לדרכה, וכעת בנה הצעיר מוכן לארוחת ערב ואמבטיה ולישון. בגן השעשועים הם כבר היו. עסקה – כמובן שלא יצאה מזה. אבל אולי כיוון עסקי  חדש - ייתכן וניתן להפוך את הבית למרכז הפעלה לאימהות ועוללים בשעות אחר הצהריים.