האמת היא, שלא ידעתי למה לצפות לפני שנכנסתי דרך הדלתות הצפופות של תיאטרון תמונע. שמעתי אומנם, בראשי פרקים, על ההרכב (?) המוזיקלי הזה, המוזר, איתו אני עומד לעשות היכרות קצרה וראשונה עוד מעט. אבל אולי דוקא במצבים כגון אלו, אתה מגיע הכי נקי ממחשבות מקדימות - כאלו שלעיתים גורמות למוח הכי פתוח להסגר כמו אלו של רפובליקן מצוי.
הרושם הראשוני שהתקבל, עם ההשתחלות האיטית לכיוון החלל החשוך והביתי של התמונע, דמה לזה של מסיבת קוקטייל, מהסוג שרק רצית לברוח ממנו כשבחרת את נתיב הרוקנרול הבועט בשלב מסוים בחייך: היי טקיסטים בוגרים ואנשי בוהמה שבעים מילאו את המקום הקטן. אבל במחשבה שניה, הלילה הזה לא ייצג רוקנרול בכלל - הלילה הזה ייצג את הסצינה המתחדשת של הפולק, או הפריק פולק, או איך שלא תקראו לזה.
וכך גם הערב התחיל. מכת הפתיחה של ה'פאניק אנסמבל' המקומיים השאיר אותי ברגשות אמביוולנטים. זה לא שזה לא היה טוב, אבל השירה הממוצאת של הסולנית, ומנהיג הלהקה על הקלידים, שהזכיר לי את המורה המתועב למוזיקה שתמיד חשדת שיש לו כוונות זדוניות כלפי התלמידים, קצת הוריד לי מהסט הקצר. הרעיונות המוזיקליים מאידך, היו חביבים - אבל לא יותר מזה.
אחרי פאוזה קצרה (מאוד), הם אלו על הבמה. בחור ובחורה צעירים. הוא דמה לצד הפריקי של הז'אנר החדש-מתחדש, והיא דמתה לכוכבת ראשית במחזמר. וכך, דרך התיאור הוויזואלי הזה- גם המוזיקה החלה לתת את אותותיה.
התיאטרליות המופגנת שלה, זכר לתיאור ה'מחזמרי' של מקודם, הביא לכמה שיאים בזמן ההופעה (אם הגיבוב הזה היה מתפרסם, כמובן שהיתי מביא פירוט של אותם קטעים). הוא מאידך, שמר על הפאסון שלו, מבלי להתחכם יותר מדי (למעט כשהתבקש לנגן את אותם קטעים מההרכב הקודם שלו. אנחנו יכולים להיות כ"כ ישראלים לפעמים).
הבאסה היחידה הגיע בדמות חוסר היכולת של הדואו לשמור על אותם השיאים. במיוחד בהדרן המתבקש, התקבל הרושם שהזוג החביב קצת מנסה לדחות את הקץ. שזה קצת מוזר בהתחשב בלו"ז הצפוף שתוכנן להם כאן אצלנו, בארץ הקודש (מה עם כמה שעות שינה?).
אבל השורה התחתונה היא חיובית. מאוד. זה נחמד לראות הרכב מוזיקלי שמגיע להופיע בפיסת אלוהים הקטנה והנשכחת שלנו בלי קמצוץ מיותר של אגו. אתם יודעים מה? אולי קצת פחות מדי אגו, לטעמי.
|