מושב הקיץ של הכנסת יפתח ביום שני הבא אחר הצהריים, ולמרות שחלפו כבר כששה שבועות מאז יצאה הכנסת לפגרת הפסח, הנושאים שבהם צפויים חברי הכנסת לדון לא השתנו. מה שהיה הוא שגם יהיה. כאילו לא היתה פגרה. המושב הקודם פשוט ימשך מאותו מקום בו הופסק.

השביתות במשק נמשכות, כשפעם אלו עובדים סוציאליים, פעם אלו רופאים, ובעתיד יהיה זה מגזר אחר. עליות המחירים במשק פשוט לא מאפשרות לאנשים להמשיך לחיות בצורה שפויה ללא העלאה ראויה בשכרם, כזו שתכסה על העלאות המחירים הללו. אז מה הפלא שמגזר אחר מגזר שובת, כל אחד בתורו?

גם מחירי הדלק המשיכו לעלות במהלך הפגרה, ולכן חברי הכנסת ימשיכו לדון גם בזאת. והדירות, מחיריהן כמובן ממשיכים גם כן להתייקר, למרות כל הצעדים בהם נוקטים הרשויות. בין אם זה משרד השיכון ובין אם זה הנגיד פישר. לפיכך, מצוקת הדיור זה הנושא החם והבוער ביותר כיום בציבור במדינת ישראל, והוא הולך לתפוס מקום נכבד ושעות רבות מזמנם של חברי הכנסת במהלך הקיץ הקרוב.

גם הנושאים המדיניים והביטחוניים שהיו עמנו בעבר, ימשיכו ללוות אותנו בחודשי הקיץ. טרור, טילים, פצמ"רים, חמאס, פתח´, הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן, על כל אלה ועוד נמשיך ונשמע. דבר לא השתנה, וגם הסכם הפיוס ההיסטורי בין הפתח´ והחמאס שנחתם בקהיר, לא ישנה דבר מבחינתה של מדינת ישראל.

לראה"מ, בנימין נתניהו, הפגרה היתה נוחה ביותר. אין הצעות אי אמון, אין דיוני מליאה (למעט כמה דיוני פגרה בודדים), אין ניסיונות לחוקק חוקים בניגוד לעמדת הקואליציה, ואין אופוזיציה שמנסה להשחיר את פניו ופני ממשלתו ולהביא להפלתו ולסיום כהונתו והקדמת הבחירות.

המושב הקרוב יהיה מושב מכריע וחשוב ביותר מבחינתו של נתניהו. אם יעלה בידו לצלוח אותו ללא משברים ועם קואליציה שלמה, תהיה לו שנת כהונה אחת נוספת לפחות בראשות הממשלה. ובניגוד לכל רואי השחורות וצופי נבואות הזעם, ממשלתו לא תכהן פחות מן הממוצע שכיהנו ממשלות במדינת ישראל בשנים האחרונות.

ב-15 השנים האחרונות, כל הממשלות לא השלימו את ימיהן וכיהנו לכל היותר כ-3 שנים. כך היה עם ממשלת נתניהו הראשונה, ממשלת שרון השניה וממשלת אולמרט. כהונת ממשלת ברק היתה קצרה בהרבה ונמשכה פחות משנתיים.

במערכת הפוליטית היו לא מעט שהביעו את ביטחונם שממשלת נתניהו לא תחזיק מעמד אפילו שלוש שנים. הן בשל הלחץ העולמי שיופעל עליה בתחום המדיני, הן בשל חוסר ההומוגניות שבהרכבה והעימותים בין החלקים המרכיבים אותה, כמו זה שבין ש"ס וישראל ביתנו, או העבודה וישראל ביתנו, וגם בשל הדומיננטיות של ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן, שכל קיומה של הקואליציה תלוי ברצונם הטוב.

בינתיים נתניהו הצליח לתמרן בהצלחה בלתי מבוטלת בין כל הקשיים והמהמורות. שלושת החודשים של מושב הקיץ, יהיו קריטיים מבחינתו. אם הקואליציה שלו תתפרק במהלכן, הבחירות הבאות עשויות להתקיים כבר במהלך חודש חשוון הבא, דהיינו קצת יותר משנתיים וחצי מאז הוקמה הממשלה.

אולם אם מושב הקיץ יעבור בשלום מבחינתו של נתניהו, המשמעות היא שהוא קיבל לפחות עוד חצי שנת שלטון, אם לא יותר. משום שפגרת הקיץ תימשך 3 חודשים, בהם הפוליטיקה כולה יוצאת לפגרה. כך שגם אם הקואליציה תגיע לקיצה במהלך החורף, הבחירות הבאות יתקיימו כבר רק לאחר חג הפסח תשע"ב. כלומר, שנה מהיום ומעל 3 שנים מעת הקמת ממשלתו. ויתכן אף שהוא יוכל למשוך עוד קצת, עד סוף הקיץ הבא או ראשית החורף של שנת תשע"ג.

בקדימה משוכנעים שהבחירות הבאות קרובות מתמיד, ונתניהו עומד לסיים את תפקידו ממש בקרוב. אולם במערכת הפוליטית הרוב אינו סבור כך, וגם בקדימה ישנם לא מעט עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, כאשלה שאינם חיים באשליות ודמיונות, והם יודעים שלנתניהו יש לפחות שנה נוספת בשלטון עד שיגיעו הבחירות, אם לא מעבר לכך.

מי שהמפתח בידיו לשאלה זו הוא כמובן יו"ר ישראל ביתנו, שר החוץ אביגדור ליברמן. האיש שבקרוב עלול לאבד את מקומו בממשלה, אם גם לאחר השימוע שיעבור יוחלט בכל זאת להגיש נגדו את כתב האישום שגובש בעניינו.

ליברמן כבר הבהיר שגם אם ייאלץ לפרוש מהממשלה, מפלגתו תישאר שם. אולם עם כל הכבוד, ליברמן הבטיח, אך לא הבטיח לקיים, וברור לחלוטין שברגע שיגיע למסקנה שפרישה מן הקואליציה ובחירות חדשות משתלמות לו, הוא לא יהסס ויוביל את המערכת הפוליטית לבחירות.

ליברמן הציב לעצמו מטרה לבחירות הבאות: 20 מנדטים. בסקרים האחרונים הוא כבר זוכה ל-18, שלושה חברי כנסת יותר ממה שיש לו היום. כך שהוא בכלל לא רחוק מן המטרה. ברגע שיזהה שיש באפשרותו להגשים את המספר שסימן, מדוע שלא ילך לבחירות? 20 מנדטים לא הולכים ברגל, ואין ספק שאם ישיג את המספר הזה, אף אחד, לא הליכוד ולא קדימה, לא יוכל להקים בעתיד ממשלה בלעדיו והוא יהיה לשון המאזניים. בדיוק הפוזיציה האהובה עליו, עד שישיג את היעד הסופי, הלוא הוא ראשות הממשלה.

לנגח עם שליט

החייל החטוף, גלעד שליט, נמק בשבי החמאס ואינו רואה את אור השמש כבר מספר שנים. וכל יום שעובר, מגדיל ומעצים כמובן את מצוקתו ומצוקת משפחתו, ואת הטרגדיה הגדולה סביב הפרשה העגומה והמצערת הזו.

מזה זמן רב מתנהל מו"מ (עם עליות ומורדות כאלו ואחרות) מול החמאס על שחרורו, אולם בשל המחיר הגבוה והדרישה לשחרור מחבלים ורוצחים רבים ומסוכנים ביותר שמציג החמאס תמורת שחרורו של חייל אחד, שחייו חשובים ביותר ללא כל ספק, עוד לא קם ראש ממשלה ושר הביטחון שיגיד "כן" לעסקה המוצעת.

ביום שני בערב, בטקס המרכזי שבו מכריזים על פתיחת אירועי "יום העצמאות" במדינת ישראל, החליט אחיו של גלעד, יואל שליט, להתפרץ למרכז האירוע ולהניף שלטים ולקרוא קריאות נגד אי שחרורו של אחיו ונגד הממשלה על כך שאינה מביאה את אחיו חזרה הביתה.

אין חולק על כך שזכותו המלאה של האח למחות, להפגין ואף לדרוש בכל תוקף מן הממשלה להביא לשחרורו של אחיו. השאלה הגדולה היא האם זכותו לנקוט גם בצעדים כפי שנקט באותו אירוע, ושאלה עוד יותר גדולה היא, מדוע התקשורת התייחסה בסלחנות כה רבה לפגיעה באותו אירוע, והאם היא היתה נוקטת באותה גישה סלחנית אם למשל היה קם שם מישהו ומוחה באותה צורה מתפרצת על כך שהממשלה אינה עושה די כדי להביא לשחרור של יונתן פולארד מהכלא האמריקאי, או שבגלל שמדובר בפולארד, ההתייחסות היתה שונה לחלוטין. ומה היה קורה אם מאן דהוא היה בוחר למחות על כך שלא עושים די כדי למנוע תאונות הדרכים שגובות כ"כ הרבה נפגעים, או נגד אי הבניה בירושלים, או על העיכוב הגדול בטיסות בגין הדלק המזוהם, וכן הלאה והלאה.

מדוע אף אחד בתקשורת לא שאל האם אין מדובר במחאה מופרזת מידי, אולי אפילו קצת ילדותית? מדוע אף אחד לא טען שמדובר בסוג של פראות? הרי יש המון עניינים צודקים שאנשים יכולים להגיע לאירועים שונים ומשונים, מכובדים יותר או פחות, ממלכתיים יותר או פחות, ולהביע בהם את מחאתם הקולנית בצורה דומה. במקרים כאלה, אין כל ספק שהתקשורת כולה היתה מתקוממת וקוראת למצות את הדין והחוק עם המוחה הפוגע. אם כן, מדוע מה שאסור לאחרים מותר במקרה זה?

בהחלט גם יתכן, שבמקרה אחר אפילו המשטרה היתה מתערבת ועוצרת ל-48 שעות את אותו מפריע לאירוע. אין זה אומר שיש לעצור או לכבול באזיקים את ידיו של יואל שליט על מה שעשה. אבל להזדהות איתו ולמחות לו כפיים, ועוד רמות, מדוע? האם כדי ללחוץ על הממשלה מותר לעשות הכל, כולל הכל, כולל מה שלאחרים אסור לעשות?

אין שום צל של ספק שעל כתפיהם של מקבלי ההחלטות עומדת החלטה קשה ורבת אחריות, האם לשחרר כמות כה גדולה של מרצחים שפלים עם דם על הידיים תמורת גלעד שליט, אם לאו. זכותה של המדינה לנהל מו"מ בעניין זה, אפילו 10 ועשרים שנה, בדיוק כמו שזכותה, ואף חובתה, של משפחת שליט ללחוץ ולדרוש את שחרור בנם. אבל בשורה התחתונה, אל מול עיני המשפחה עומד רק אדם אחד: גלעד שליט. בעוד אל מול עיני מקבלי ההחלטות עומדים מיליוני אזרחים שחלילה עלולים להיפגע או להינזק מעסקת שחרור מחבלים כזו ותשלום מחיר מסוכן וכה גבוה כפי שדורש החמאס עבור שחרור גלעד שליט.

וכידוע, כבר היו דברים מעולם בעבר, כאשר מחבלים רוצחים שפלים שוחררו בעסקאות חילופין, ושבו לאחר מכן לעסוק בטרור, להרוג ולרצוח חפים מכל פשע, אנשים ונשים, נער וגם זקן.

אין מחיר לילד, לחייל, זה נכון. אך באותה מידה גם אין מחיר לילדים או למבוגרים שחלילה עלולים למות בגלל רוצחים משוחררים. מישהו, למשל, מוכן שישחררו את שני הרוצחים של בני משפחת פוגל הי"ד מאיתמר? מישהו מעלה בדעתו לשחרר אותם? אז מדוע לשחרר מחבלים מאותו סוג, רק בגלל שחלף זמן רב יותר מאז ביצעו את מעשה הרצח המתועב שלהם ומאז הושלכו לכלא והושמו מאחורי סורג ובריח? האם רוצחי חמשת בני משפחת סחוויסחורדר בפיגוע במסעדת סבארו לפני כעשר שנים, פחות שפלים ובני בליעל מרוצחי חמשת בני משפחת פוגל, רק בגלל שזה מקרה טרי וצרוב כיום בתודעה יותר מזה של משפחת סחוויסחורדר שכבר כמעט נשכח מלב?

ראשי הממשלה ושרי הביטחון, כבר מספר שנים מתנגדים בעיקשות לתשלום המחיר הגבוה שהחמאס דורש. זו זכותם. וזכות המשפחה כאמור לתבוע בכל זאת את שחרור גלעד. אבל להביע מחאה בצורה כה בלתי מקובלת, ועוד לקבל על כך תמיכה והאהדה תקשורתית מובהקת, משהו פה לא ברור.

לכן אין מנוס מלהגיע למסקנה שהתקשורת פשוט מנצלת את משפחת שליט ואת פרשיית החייל החטוף כדי לנגח את הממשלה. שהיחס הסלחני והאוהד של התקשורת נובע מסיבה אחת ויחידה, שיש בכך משום ניגוח של הממשלה ובמיוחד של העומד בראשה, בנימין נתניהו. אין כאן הזדהות אמיתית עם הדרישה לשחרר את גלעד שליט. אין כאן השתתפות אמיתית בצערה ובסבלה של משפחת שליט. הנושא עצמו, כך עושה רושם, לא הוא זה שבדיוק עומד אל מול עיני אנשי התקשורת. מה שעומד מולם הוא רק דבר אחד ויחיד: רצון לפגוע ולהשחיר את פניו של נתניהו. וגם עניינו של גלעד שליט מגויס למטרה הזו, כמו כל יתר הנושאים שעמם התקשורת מנגחת ללא כל הצדקה ומינימום של הגינות את ראש הממשלה.