"חרות אל מול חופשיות" ש. ליזרוביץ

סגולה מיוחדת לרפואה, ומשמעותה האקטואלית!

הגשם, האמור לרדת ביום שישי ושבת הנוכחיים, לדעת המטראולוגים, יגלה במקומות ישוב חרדיים תופעה מעניינת.

בעוד שבדרך כלל שעה שיורד גשם אנשים נמלטים מן הגשם, מתכנסים אל תוך הבית ומנסים להגן על עצמם מרטיבות, הרי שנוכל אולי לראות אנשים נרטבים ככל יכולתם, ונוכל אולי גם לראות גם כאלו הפותחים פה לכיוון העבים שבשמים ומנסים לקלוט כמה טיפות של מים.

המקור לפעולות אלו, נובע מדבריו של הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זיע"א, בהם נאמר כי : "רפואה גדולה לכל התחלואים לעמוד בגשם היורד מן הפסח ועד העצרת, ולגלות קצת ראשו כדי שירד הגשם על ראשו, וגם לפתוח פיו בכדי שירד הגשם לתוך פיו ממש"

בניסיון להבין את עומק הדברים, נאמר כי יסוד הרפואה בימים אלו כבר נזכר בגמרא. כאשר חז"ל קובעים ש"כל המשקין יפים לרפואה בין דבחא לעצרתא", ובשפתינו אנו: גם אם אתם נזקקים ל"ע לאיזה טיפול רפואי, תרופה או כל דבר דומה, דעו לכם שהתרופה פועלת טוב יותר בתקופה זו של בין פסח לעצרת. ימי ספירת העומר. הוי אומר אלו ימים של רפואה לגוף, דבר אליו כולם מתפללים.

פרט זה של יכולות רפואיות מיוחדות בימים אלו נעוץ בהבנה בסיסית של תכונת תקופת ימי העומר, הימים שהחלו בחג החרות של עם ישראל, ומסתיימים במעמד הר סיני החוזר מידי שנה.

בקינה שפרסם בשבוע האחרון אחד מותיקי העיתונות הישראלית, ירון לונדון, תחת הכותרת "על כנפי היאוש", מבכה הכותב את ה"הויה הישראלית" שהפכה לדבריו ל"גזירתו של מר הגורל". בקינתו, תוהה לונדון כיצד יוכל להסביר, אם בכלל לומר למכריו ולילדיהם, ולנכדיו כאשר יגדלו, שכדאי להם להישאר כאן בארץ הזאת!? הוא אף מצטט את מכריו האומרים על ילדיהם שנטשו את הארץ "מה הם אשמים שאימי בחרה ביעד ההגירה? אני הפכתי לקורבנה של הציונות, אבל להעניש את ילדיי ונכדיי".

לונדון, כמובן, תוך שהוא מונה את תחלואי המדינה, לא שוכח להזכיר את "עוצמתם הדמוגרפית של החרדים", ברם לא לעסוק בטיעוני ההבל שלו באנו, כי אם להבין להיכן נושבת הרוח ודבריו שנאמרו לקראת יום העצמאות ה-63 למדינת ישראל.

אנחנו, אותו "איום דמוגרפי" כדבריך, סבורים שחרות ועצמאות היא משהו אחר, הפוך לגמרי ממה שמוכר בהוויה הישראלית. וכמו שמגדיר זאת בחדות, מרן הגר"י סרנא זצוק"ל ב"דליות יחזקאל":

"חרות הוא השחרור לנצח מכל כבלי היצר השפל ומכל יצרים נמבזים ומגונים המשעבדים את האדם תחת שלטון הרע האכזריות והשפלות וכל מידה רעה ופחותה. והוא בן חורין להשלים נפשו בכל מיני שלימות ולטהר לבבו ולהתמימו בצדקות תמימה ושיהי" האנוש המובדל מראש בוחר לעמוד לפני קונו".

ה"חרות" אותה נוהגים האחים הטועים, אלה הנוהים אחרי אליל הציונות, משיגה את ההפך "והחופשיות היא התפרעות יצרים שיעברו כל גבול בלי מעצור המורידה את האדם לתהום עמוקה ומשעבדתו תחת ממשלת זדון והוא נעשה זד ויהיר ולץ וגס הרוח וכל מידה רעה ומגונה שולטת עליו".

והרי זה תיאור מושלם של איש תקשורת ישראלי מצוי...

"והוא יורד לתהום עמוקה וחשוכה... הולך ותועה הולך ויורד עד שהוא מתמסר ומתמכר לאליליות ...העולם חושך בעדו עד כדי כך שהוא מדמה בנפשו שהוא חפשי"

בעת שיצאו ישראל ממצרים, הם נמלטו מהמקום הנמוך ביותר, מ"ט שערי טומאה, ובתוך מ"ט הימים, העפילו למדרגה הגבוהה ביותר של נקיות מושלמת, של מעמד הר סיני.

המציאות הרוחנית הייתה של מחלה עמוקה, ושהיה בתוככי טומאת מצרים, ויציאה לחרות מלאה, עד לבריאות הנפש והנשמה הגבוהה ביותר, העמידה לפני הר סיני, בה בטל מעם ישראל חטא הנחש, והיו ראויים אז לחיות לעולם. (אלמלא חטא העגל!)

מידי שנה בשנה, בתקופה זו חוזר אותו כוח מופלא, של טהרת ובריאות הנפש, של חרות מהיצר ומהעבירות. של אפשרות להתעלות לפסגות רוחניות. של חרות ועצמאות אמיתית.

מידי שנה בתקופה זו, מגיעה גם ההשלכה הגשמית של אותו כוח נפלא, המתבטא ברפואת הגוף היחודית לתקופה זו, ובסגולת הגשמים הנזכרת.

"המתיקות המאיימת" י. ויין

אט אט החלו לעזוב את בית הכנסת עד שנותרו בו שניים בלבד

במהלכה של מלחמת העולם הראשונה נאלץ מרן המשגיח רבי ירוחם ממיר זצוק"ל לנדוד הרחק מישיבתו יחד עם תלמידו הגדול מרן הגרי"ד פוברסקי זצוק"ל. באחד הימים הגיעו לכפר נידח וקטן ונכנסו לבית הכנסת המקומי. בני המקום הבחינו באורח שחזות פניו העידה כי אדם גדול הוא, ובקשו ממנו לומר דברי תורה ברבים.

אמנם התאמץ מרן המשגיח זצוק"ל להתאים את תוכן דבריו לקהל היעד, אך ציבור הנוכחים היה ברמה רוחנית נמוכה והחל אט אט לעזוב את בית הכנסת עד שנותרו שניים בלבד- רבי ירוחם ותלמידו הגרי"ד פוברסקי.

פנה המשגיח אל תלמידו ושאלו, "מדוע בישיבה יכול אני לומר דברים קשים עם תביעות ודרישות להתעלות ושקידה, ובני הישיבה עומדים צפופים ומייחלים למוצא פי, משננים לעצמם ומלבנים את הדברים, ואילו כאן נותרנו לבדנו?"

"בישיבה לומדים בני עליה וכאן אנשים פשוטים" ענה מרן הגרי"ד.

"אוסיף לך הסבר המניח יותר את הדעת על פי מה שאירע בכיבוש אמריקה הדרומית, אמר מרן המשגיח. ובכן, כשהגיעו הספרדים עם צבאם לדרום אמריקה, מנו הם כמה מאות חיילים, מנותקים מביתם ומארצם ועם מלאי מוגבל של אוכל ומזון. מולם עמדו אלפי ילידים מקומיים, מוכנים ומזומנים להגן בחירוף נפש על מולדתם, ובכל זאת ניצחו הספרדים וכבשו את השטחים הגדולים. מדוע? הספרדים הביאו עימם סוסים ורכבו עליהם בצאתם לקרב. המקומיים לא ראו מעולם תופעה פלאית שכזו, ולא האמינו שמדובר באיש הרוכב על בעל חיים. הם חששו כי מדובר במפלצות בעלות שני ראשים היורות אש וגופרית ממקלות ארוכים אשר הופיעו לפתע במחוזם. להילחם מול בני אדם הם היו מוכנים, אך לא מול מפלצות מוזרות ומיהרו להימלט וליפול בידיהם של הכובשים הספרדים.

"הפלא הגדול" קרה כאשר נפלו בידי ה"מפלצות" הללו. התברר להם לתדהמתם כי היו אלו בני אדם שרכבו על סוסים, אך אז כבר היה מאוחר מדי, ידיהם היו כבולות ונשלטו על ידי שוביהם.

כך בדיוק אירע כאן", ביאר מרן המשגיח לתלמידו. "היהודים המתגוררים בכפר נידח זה לא נפגשו מעולם במילים גבוהות שכאלו. הם לא שמעו על דרגות ומעלות בעבודת ד", אלו נראים בעיניהם רח"ל כ...מפלצת מאיימת. מה פלא שמיהרו הם להימלט החוצה מאימתה. משא"כ, תלמידי הישיבה הקד", הם כבר העפילו בחסדי שמים לדרגות נשגבות ונעלות. חיים הם את המושגים הגבוהים הללו ומבקשים לשמוע ולהשכיל עוד ועוד".

מאז מתן תורה ועד ימינו אנו, זוכה העם היהודי לדורותיו לשמוע את דעתם הברורה והבהירה של רבותינו גדולי ישראל זצוק"ל ויבלחט"א בנושאים השונים העומדים על הפרק ואודות אלו הצריכים תיקון וחיזוק, שמירה וביצור. מטבעם של דברים, אצל ציבור היראים לדבר ד" מתקבלים דבריהם והוראותיהם של רבותינו ללא עוררין. שותים בצמא כל הגה היוצא מפיהם, לומדים ומלבנים, מיישמים ומנחילים הלאה לצאצאים ולבאים אחריהם.

אך מאידך גיסא, בשולי המחנה ישנם כאלו אשר נראים ולבושים אמנם כיהודים חרדיים, הופעתם החיצונית מקרינה רצינות והשתייכות ללגיונו של מלך מלכי המלכים, מוסדות החינוך בהם מתחנכים ילדיהם נמנים על העידית שבעידית. אך תוכם, כך נראה, אינו כברם. בכל נושא ועניין מתחילים הם "לפרש" ולהסביר כי "הכוונה הייתה שונה, המשמעות של ההוראה איננה נחרצת וחד משמעית, גדולי ישראל חזרו בהם, לא כל האמת נחשפה בפני הרבנים וגדולי התורה, מדובר בגזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, הדור הצעיר אינו מתאים ולא יוכל לעמוד בהוראה החדשה..." ועוד אי אלו הבלים ורעות רוח פרי תוצרתו של אותו מלך כסיל וטיפש, אשר מאז בריאת עולם מבקש להפילנו ברשתו ולדרדרנו לעברי פי פחת.

עליהם להבין כי דברי התורה, מצוותיה וחוקיה אינם משהו נסתר ומאיים על היקום. אדרבה, למען שמירתו ועבור איכות חייו של האדם הם באים. ככל שהאדם יתחבר ויתקרב לבית המדרש, יגלה הוא את היופי הפנימי והערכי השוכן בו, יתרומם ויתנתק מכבלי היצר אשר לעת עתה, עקב מצבו הרוחני, מדמה את עבודת ד" בעיניו כקשה ובלתי פרקטית לחיים.

הטכניקה הפשוטה בדבריו החכמים והנוקבים של מרן המשגיח ממיר זצוק"ל, מאירים את מבטנו ומיישרים את תפיסת עולמנו במהותם של החיים הנעלים.

"פריטת ערכים לפרוטות" מ. שוטלנד

אין כאן רק שאלה של ביקורת על ניסוח מונחים, או חוסר סלקטיביות ראויה בבחירת התכנים

לאחרונה, יצאנו לבקר בן משפחה בישוב שעורר את סקרנותנו. הלה נמנה על קבוצת מפונים מגוש קטיף, שלאחר מה שעבר עליהם, תחת שישבו ויקוננו על מר גורלם, התאחדו, קנו קיבוץ של השומר הצעיר שהיה בפשיטת רגל, והשקיעו עצמם בעשייה יצירתית עד שהפכוהו לגן פורח. המתיישבים מהזרם הקרוי חרד"לי, גם בנו במקום ישיבות ותלמודי תורה על פי הבנתם. על אף חילוקי ההשקפה הידועים שבינינו, כאמור, ראינו בביקור משום תחום ראוי להתעניינותנו, על שום התופעה המבורכת של חדוות יצירה, כתרופה לייאוש וחדלון.

אכן עם כל החיוביות שיש לראות במצג זה, נחשפנו שם לנקודת שיבוש מהותית ומכרעת, המאירה באור בוהק, את שונות מעמדה של תודעתם ההשקפתית, מדרך התורה האמיתית ויש להוסיף גם הריאלית. בשיבוש זה יש גם לראות את הסיבה האולטימטיבית, לכישלון מאבקיהם הם, על "שלימות הארץ" כלשונם. היה זה כאשר שאלנו את בני שיחנו, על טיב יחסיהם עם יישובי השומר הצעיר שבשכנותם, הנחשבים כמובילים בזרם השמאלני ואחד מראשיהם נמנה על ראשי מר"ץ, שחלקם, גם ברדיפת המתנחלים ולהבדיל גם בעקירת הדת והאמונה במדינת ישראל, רב וידוע לשמצה.

"אמנם" — השיב לנו איש שיחנו — "בתחילה חששו הללו מפנינו, שהרי לכאורה הם ראו בנו מתנחלים פורעי חוק ועוד דתיים המקפידים במצוות הנחשבות לצנינים בעיניהם. אך אט אט נשבר הקרח וכיום לאחר שהתקרבנו, אומר לנו אותו אחד ממנהיגיהם איש מר"ץ, "שלמעשה בתשעים אחוז אנו מסכימים ובעשרה הנותרים אין בכדי לקלקל את הידידות שבינינו". הוא גם מגלה הבנה למנהגינו, וכאשר פעם באירוע משותף העירו לו שעליו לשבת בצד המיועד לגברים, לא מיחה על כך, ואף מסר זאת מעצמו, לחבריו שבאו מאוחר יותר". הרצאת דברים זו, נאמרה תוך הבעת סיפוק של הדובר החרד"לי, מהכרזתו של איש מר"ץ והתבשמותו מהכרת איש השמאל במעלתם של חבריו, עד כדי הקביעה, שבתשעים אחוז הם מאוחדים.

לשמע דברים אלו, נתכרכמו פנינו בכאב, לנוכח מידה כה רבה של עיוורון השקפתי. הרי לנו אדם, החושב עצמו לירא שמים ועושה לשם כך מאמצים מופלגים, כולל הקמת מוסדות חינוך תורניים (כפי הכרתו) ושמירת מצוות התלויות בארץ, המוכן בששון ובשמחה, להעמיד את כל פועלו, לטובת מאזן הגורס, שבתשעים אחוז, לאמור, תמיכה במדינת ישראל; שירות בצבא; שיטות גידול פלחה, דורה וכיוצ"ב, כמו גם אכילת גפילטע פיש ועשיית מנגל בזמנים המיועדים לכך — השקפתו זהה לאיש מר"ץ, ורק ביתר, הכולל את עיקרי היהדות והאמונה בבורא עולם, קיימת ביניהם איזושהי מחלוקת זניחה, שאין לעשות ממנה עסק רח"ל. באשר לערכים נוספים כמו "שלימות הארץ" להבדיל, שחרף העובדה שלשמם הוקרבו קרבנות כה רבים לנוכח רדיפות אנשי השמאל, הוזלו גם הם לתחום עשרת האחוזים העלובים שנותרו במחלוקת — הדברים מדברים בעד עצמם...

כאמור, אין בדברים אלו בכדי לבטל מעלות הקיימות בקרב אחינו. נהפוך הוא. אנו מביטים בתמיהה, איך הללו במו ידיהם מוזילים את עמלם ומרוקנים אותו מתוכן, לשם השגת הכרה מאת רודפיהם. זאת, תחת שיוכיחו אותם לטובתם הם, מתוך דאגה כנה ממה שעתיד לעלות בסופם ה"י. אכן קודם שאנו עוסקים בכך, שומה עלינו לזהות תופעה דומה המתרחשת אצלנו, בחצר האחורית של הציבור החרדי, בקרב השבועונים-הצהובונים, המזהים עצמם כביכול כחלק מעולם התורה ושואפים להכשר לבוא בקהלו.

הבה נאמר בבהירות נחרצת: אין כאן רק שאלה של ביקורת על ניסוח מונחים, או חוסר סלקטיביות ראויה בבחירת התכנים, שגם בהם הללו נכשלים מידי יום ביומו. המדובר הוא, בסולם ערכים כוזב, המעמיד את ערך לימוד התורה, במיטת סדום של אחוזי התעניינות, בתוך ים זוטות והבלים, כמו גם ערכים נוספים, המנוגדים במפורש לעליונות לימוד התורה. הבשורה הבוקעת מהם, הגורסת, שבתשעים אחוז ישנה זהות משותפת לעולם החיצוני, והיתר לאמור, עמל התורה נשמת אפנו, הוא בבחינת סעיף קטן שאין לעשות ממנו עסק יתר על המידה — היא בבחינת "נזק לערכים נעלים ומקודשים אותם אנו עמלים להנחיל", כדברי מכתב ראשי הישיבות שליט"א. בתחום אמות מידה כה מופרכות, אין לראות את חלק עיסוקם המוקדש גם לסיקור (שטחי במהותו) של דמויות תורניות וכדו", כמו גם את עברם של חלק מהם בהיכלי התורה, כעדות על היותם כשרים לבוא בקהל התורני. זאת, גם ע"פ דברי אחד מעורכיהם, שהתבטא במפורש ואמר, ש"עיתונו אינו מיועד לבני תורה".

"אידיאולוגיית הזכויות" ל. מאיר

המונח "עצמאות", מהוה סתירה להשקפה התורנית!

השבוע, ציינו אחינו התועים את יום אידם. היום בו "זכה" עם ישראל לעצמאות מדינית. אנו, איננו שותפים לשמחה זו, ואף מתקשים להבין לשמחה מה זו עושה. האם מצבה המדיני של מדינת ישראל והבידוד המזהיר בו היא נתונה, הם שמעוררים פרץ של שמחה? האם מצבה הבטחוני הרעוע של המדינה, כאשר אספסוף מזויין מטיל איום רציף ומוחשי על אחוז ניכר מאזרחיה, וזאת לצד איומים מהותיים המרחפים על עצם קיומה, הוא שמציף את רגשות הגיל? או אולי ושמא מצבה העלוב של מערכת הרפואה הציבורית, ומערכת החינוך שפשטה רגל זה מכבר והתערטלה מכל ערכיה, הם שמהוים סיבה למסיבה?

כללו של דבר, אם בימים עברו היה מקום לטעות, לבלבול אשר נטע בלב רבים את התחושה כביכול יש בה במדינה בשורה כלשהי, בלבול אשר יצר נסיון שרבים וטובים הלכו אחריו שולל — הרי שכיום התפוגג מקסם-השוא. לא צריך עיניים צופיות למרחוק בכדי לראות את הבועה במלא אפסיותה. ההתפכחות נמצאת כבר כאן ועכשיו.

אולם בכל זאת, דומה כי עדיין זקוקים אנו להתבוננות. כן. גם אנו, היראים ושלמים, אשר דבקנו בדעתם הצלולה והבהירה של רבותינו, ולא התפתינו ל"ראשית-גאולה" שכל כולה עבדות ליצר ולשכרון-החושים שהוא מפזר סביבו, זקוקים להתבוננות. משום שהתדרדרותו הרוחנית של עם-ישראל, שמעולם לא הגיע לדיוטא תחתונה כל כך, לא החלה עם קום המדינה. היא החלה שנים רבות קודם לכן, עם פרוץ מגפת ה"השכלה". שינוי דק בתפיסת-עולמם של אותם שנהו אחר משאות-שוא ומדוחים, הוא שהיוה שורש פורה ראש ולענה, שאחריתו עדי-אובד. אל אותה תפיסת-עולם שורשית, שלמרבה הצער הולכת וקונה לה שביתה גם בתוך מחננו פנימה, הייתי רוצה איפוא להפנות את הזרקור.

שכן הבה נשאל: לו היתה המדינה מונהגת על ידי גדולי הדור, מערכת החינוך היתה מחנכת לערכי-אמת, מערכת הבטחון היתה מוכתבת על-פי שיקולים של תורה, מערכת הרפואה היתה מנוהלת במושגים של חסד, וכל חוקי המדינה היו מותאמים ומכוונים לרוח-ישראל-סבא ולשמירה על חומות הדת. האם אז היינו חוגגים "יום-עצמאות"?

דומני שהתשובה שלילית. עצם המונח "עצמאות", מהוה סתירה חדה ומוחלטת להשקפה האמיתית, התורנית, המהוה את התשתית לקיומו של עם-ישראל!

לפני אלפי שנים, היו אבותינו עבדים לפרעה במצרים, עד שהוציאם הקב"ה משם לחירות. אולם כלום זכו בני ישראל ב"עצמאות" באותה שעה? לא ולא! הלא מפורשים הדברים: "עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"! עם-ישראל יצא מבית עבדים, מתחת עולו של בשר-ודם, אולם הוא נותר עבד. הוא נותר עבד למלך-מלכי-המלכים, עבד לבורא-עולם שהוציאו לחירות!

עבדות זו — אין חירות גדולה ממנה, אין אושר המשתווה לה, שהרי אדוננו, אבינו, רק בטובתנו חפץ! אולם מכלל עבדות לא יצאה עבדותנו, ובינה לבין "עצמאות" מפרידה תהום! מאז קנה הקב"ה את אבותינו להיות לו עבדים, בהוציאו אותם ממצרים, ידע היהודי תמיד כי הינו עבד. עליו לשאת עיניו אל אדונו בכל עת ובכל שעה, ולבחון האם מילא את חובותיו כנדרש ממנו. חייו של היהודי, לא היוו מעולם מערכת זכויות. הם היוו מסכת של "חובות". היהודי אסור היה בכבלי עבדותו, כבלים של חירות אמיתית, כבלים של זהב, ובכך הוא היה מאושר. מאושר באמת.

אכן, תמיד היו מי שפרצו את כבלי הזהב והתירו את עצמם לבאר-שחת. היו מי שלא עמדו בפרץ תאוותיהם, והשליכו נפשם לאבדון. אולם ככלל, ידע היהודי כי הינו עבד, ו"עצמאות" לא נמנתה בין שאיפותיו. ליהודי של פעם היתה שאיפה לחיים של תורה ויראת-שמים, לחיים של ברכה וטובה, לעיתים אף לחיים של עושר וכבוד, אולם "עצמאות" — הוא לא ביקש לעצמו. טוב היה לו לחסות תחת כנפיו המגוננות של אבא שבשמים, ולא להיות "עצמאי".

אך הנה, נפל דבר. במאות השנים האחרונות, הציפו את העולם אידיאולוגיות שונות ומשונות, שהרקע מאחריהן היה אחד. האדם, יציר כפיו של בורא עליון כל-יכול, החל תר אחר זכויותיו. מושגים כ"שוויון זכויות", "זכויות הפרט", ועוד כיוצא באלו, החלו תופסים מקום של כבוד בעולם הערכים האוניברסלי, ומשם, הם זלגו אט-אט גם אל תודעתם של רבים מאחינו.

אם פעם ידע היהודי את מקומו, הבין את אפסיותו למול חכמתו האין-סופית של בורא העולם, וידע כי גם אם תאוותיו פרצו להן פרץ הרי שמגוחך יראה אם ינסה לעטות עליהן שיראין של אידיאולוגיה — הרי שהמצב השתנה. בדורנו, כל דרדק מתבצר מאחרי אידיאולוגיית ה"זכויות": "זכות" לשיקול דעת עצמי, "זכות" לחירות רעיונית, ועוד היד נטויה. התאוות, עוטות על עצמן מסווה מתחסד, ומסתתרות מאחרי ערמת "זכויות" שאין לה התחלה ואין לה סוף.

ה"עצמאות", הינה איפוא פרי הביאושים של אותה התדרדרות רעיונית. היא מייצגת את גישתו של האדם, הרואה את "עצמו" ואת זכויותיו, כמרכז ההויה. האדם המבקש להעצים את ה"עצמי" שלו, ולהתייחס אליו כחזות הכל. "עצמאות" זו, מהוה איפוא את האנטי-תזה המוצהרת לערכים אשר עליהם הושתתה מציאותינו כעם, הערכים אשר עמדו מאז ומעולם בבסיס חירותינו, החירות האמיתית.

וזה, המקום לחשבון נפש עבורנו. שכן גם אם יראים אנו ושלמים, גם אם מדקדקים אנו בקלה כבחמורה, גם אם מחנכים אנו דורות ישרים ומבורכים על אדני התורה והיראה, עדיין שומה עלינו לבחון היטב בנבכי נפשנו, האם אידיאולוגיית הזכויות, והשאיפה ל"עצמאות" המהווה את פרי ביאושיה, לא קנו להן שביתה בליבנו.

ולחשבון זה, דומה כי השבוע כשרה השעה.